היו ימים בהם חלפו האנשים על פני מבלי להאט ולו במעט. חלקם אף
לא היו מסיטים את מבטם השלוח קדימה כאורות פנסי מכונית. אחרים
היו יוצרים עימי קשר עין, משלבים את מבטם במבטי, ראשם מוסב
קלות לעברי אך כל זאת לרגע קצר בלבד, שאחריו היו מחזירים את
עיניהם אל הכביש הנפרש לפניהם. ידי המושטת לפנים הייתה נותרת
עוד מעט באוויר, חגה באיטיות בעוד מבטי עוקב אחר המכונית
המתרחקת, עד שהייתה צונחת לאיטה.
עד היום אינני מבין כיצד נוצר התיאום הזה בין אנשים שאינם
מכירים זה את זה. אנשים שאין ביניהם שום קשר פרט לכך, שהם נסעו
באותו יום באותו כביש. כיצד זה החליטו כולם, כאיש אחד, שלא
לעצור. לעומת זאת, היו ימים בהם זכיתי לשישה או שבעה טרמפים.
לעיתים הייתי יורד ממכונית וכחלוף דקות מספר כבר הייתי יושב
במכונית זרה אחרת. האם התיאום הזה היה מקרי? האם היו אלה
גורמים מדידים כדוגמת מזג האוויר? או שאולי באמת ישנן
"אנרגיות" בעולם ואלה השפיעו על הכרעתם של הנהגים ביום כזה או
אחר לשבט או לחסד? אולי הייתי אני הגורם המשפיע על נכונות זו?
אולי הייתה זו היציבה שלי, שפת הגוף שלי, שהטתה את הכרעתם של
הנהגים? באותם ימים של נדודים ניסיתי להבין את הרציונל - אם
כזה ישנו, ללמוד את השיטה - אם יש כזו. ניסיתי לקשר את ההצלחות
או הכישלונות שלי למה שלבשתי, לצורת העמידה שלי, למיקומו של
התרמיל שלי: על הקרקע, על כתף אחת, מכותף במלואו. ניסיתי לקשר
אותן אפילו לאופי המחשבות - חיוביות או שליליות - שחלפו במוחי
באותו זמן שבין הרגע בו נגלית המכונית לעיני באופק ועד לרגע
המכריע בו ניכרו (או שלא ניכרו) בה סימני האטה. אך גם ניסיוני
העשיר לא סייע בידי למצוא קשר שהוא מעבר למקרה. כך שגם אז וגם
היום, התשובה הטובה ביותר שהצלחתי למצוא הייתה - כמה מתסכל:
"מזל". ככל שהבנתי משגת, בכל פעם שהייתי עומד ומבקש את חסדיה
של מכונית מתקרבת היה המזל קובע את התשובה.
אלה היו ימי הנדודים שלי. השנים בהן בזתי לרכוש, למושב קבע.
הקשר עם משפחתי שהיה גם-כך רופף התנתק לחלוטין וכך, נטול
שורשים ותכלית הסתובבתי בארץ.

כיצד היה מתרחש הדבר? לרוב נטיתי לסייר באזורים הכפריים.
האוטוסטראדות, שעצירה בשוליהן אסורה, הן שדה זיבורית
לטרמפיסטים. בתוך הערים אין האנשים נוטים לעצור. כשהייתי מרים
יד, היו אלה בדרך-כלל המוניות שעצרו לכבודי וכמובן, שבאלה לא
היה לי חפץ. וכך הייתי מהלך בעיקר בשולי הדרכים הכפריות, כשכל
החלטה להיכן להמשיך וכיצד (אם ברגל או בטרמפ) הייתה תוצאה של
הנתונים השונים באותו רגע: מזג האוויר, מידת הרעב שלי, מידת
הרעננות שלי. ניסיתי להימנע מכל שיקול ארוך טווח. למשל, האם
כמות המכוניות העוברת באותו כביש היא קטנה או גדולה או מהם
סיכויי לתפוס טרמפ בעוד שעה, כאשר אהיה עייף יותר או רעב יותר
או כשערב כבר יתחיל לרדת. באחד הכבישים המדבריים כמעט וקיפחתי
את חיי כשאסרתי על ידי לבקש טרמפ וזאת כאשר רגע קודם לכן שתיתי
את לגימת המים האחרונה. היה זה אחד מהכבישים בהם תנועת
המכוניות דלילה ביותר. בשעה שחלפה מאותה לגימה אחרונה עברו בו
שתי מכוניות בלבד ואני לא הסבתי את גופי לעברן, כדי שנהגיהן לא
יפרשו זאת, בטעות, כבקשת עצירה. באותו זמן, לא רציתי לנסוע ולא
הייתי ממש זקוק לעזרה. אבל בשעות החמות הלא מעטות שחלפו עד
שירד הלילה, נותר הכביש שומם ואני נאלצתי להתרחק ממנו לא מעט
כדי למצוא לי מחסה ללילה. מאזן הנוזלים בגופי כבר ירד אל מתחת
לקו האדום. לא הייתי מצויד ללינה במדבר (אפילו שק שינה לא היה
לי) ולא ידעתי אילו סכנות חיות הוא טומן בחובו. באותו לילה,
שעבר עלי בצמרמורות וסחרחורות ובתחושת צמא המרוקנת את המוח מכל
מחשבה פרט למושג "מים", נשמע קולו הברור של אבי הנוזף בי על
חוסר האחריות שלי, על סכנת החיים המיותרת אליה אני חשוף. מול
טיעונים אלה נשמעו טיעוני הטרמפיסט על חופש ועל חיי רגע
כאיוולת שאין גדולה ממנה. למזלי - שוב אותו מזל מתעתע -
כשפסעתי השכם בבוקר המחרת אל הכביש בשארית כוחותיי קודח
ומדמדם, עצרה לידי מכונית בו-ברגע שהגעתי אל שפת הכביש והנהגת
הגישה לי בקבוק של מים מינראליים.
תוך זמן לא רב של נדודים הצלחתי להימנע מכל שיקול שאינו מהוון.
תחילה כפיתי על עצמי הימנעות זו אך עם הזמן הפך הדבר לטבע שני
עבורי. בכל רגע יכולה הייתה החלטתי מהרגע הקודם להתהפך. באופן
זה הפך המסלול שלי כה אקראי, עד שגם אני לא הייתי מסוגל למצוא
בו שום הגיון. עם הזמן, ככל שהשתכללתי, הפכתי אף את הטרמפים
שהייתי תופס לאקראיים. אם בתחילת ימי הנדודים שלי הייתי בוחר
לי יעד ואז בורר לי את הטרמפ שיוביל אותי או לפחות יקרב אותי
אליו, הרי שעם הזמן הייתי עוצר טרמפ, פשוט, כאשר התחשק לי
לנסוע. לא פעם מצאתי את עצמי מחליף את יעדי הנוכחי באחר בעקבות
דברים שהתרחשו במהלך הנסיעה, למשל, שיחה עם הנהג. בתחילת דרכי
הייתה המחויבות ליעד כלשהו עוגן של יציבות בחיי החדשים. עם
הזמן קרה לא אחת, שעם שקרבנו למקום בו הייתי אמור לרדת, היה
הנהג שואל אותי היכן לעצור לי ואני הייתי אומר לו שבעצם אני
מעוניין להמשיך. במקרים לא מעטים הייתה החביבות של מסיעי הופכת
לחשדנות-מה ומבטו היה מעיד על כך שהוא מרגיש עצמו מעט מרומה:
כאילו שחרגתי מתחום הנסיעה שמתיר לי איזשהו כרטיס נסיעה
דמיוני.
פעמים רבות יותר ויותר מצאתי את עצמי יורד באמצע הדרך. אם
הקושי להשיג טרמפ בדיוק בזמן שאני צריך נותר בעינו לאורך כל
תקופת הנדודים (וכאמור, הצלחותיי בתפיסת טרמפים היו נתונות
לחסדו של המזל), הרי שעם הזמן יכולתי לוותר על טרמפ - ולו
המוצלח ביותר, בקלות רבה. הייתי מסוגל לרדת בשום מקום בעקבות
שיר ששנאתי ברדיו או בעקבות שיחה משעממת או בלתי נעימה עם הנהג
- לא כל שכן בעקבות גחמה פנימית שאינה תלויה בדבר. כמה שהדבר
עשוי להראות מוזר, למרות תלותי המוחלטת בחסדי נהגים חולפים,
למרות שטרמפים נתפסים כמתת שמעניק הנהג לטרמפיסט, הרי שכחלוף
מספר חודשים בדרכים, רכשתי לי עמדת כוח שווה לזו של הנהגים ואף
עולה עליה. בכל תקופת הנדודים שלי נתקלתי רק פעמיים בנהגים
שביקשו ממני לרדת מרכבם עוד בטרם הגענו ליעד עליו סוכם
(ובהחלט, בצדק). האחת עשתה זאת מיד לאחר ששברתי את השתיקה הלא
קצרה ששררה בינינו מתחילת הנסיעה, באומרי לה שאני רוצה לשכב
איתה. המקרה האחר ארע כאשר במהלך ויכוח עם מסיעי חבטתי בעוצמה
- מתוך זעם - בדלת המכונית. למזלו - ולמזלי, אני מעדיף לחבוט
בידי החזקה. בכל אופן, הפעמים בהן החלטתי אני לקטוע את הטרמפ
הלכו ותכפו. אכן, רב כוחה של האדישות, של העדר ההיזקקות.

תשאלו, ממה חייתי? למרות שעולמנו משופע ברעבים וחסרים, קל
לנווד הבודד להתקיים ממה שנקרה בדרכו. מים יש בשפע. מזון ניתן
להשיג ממה שמציע הטבע: מיני פירות-בר ועשבים, וגם על-ידי שליחת
יד בגניבות זעירות - בעיקר ממה שמציעים המטעים, הפרדסים, השדות
והכרמים, שהארץ בורכה בהם בשפע - אך גם בחנויות קטנות. בנוסף,
ישנם בעולמנו לא מעט אנשים נדיבי-לב שבנוסף לטרמפ יעניקו גם
ארוחה חמה ואף לינה. כאלה, שערכה של הנתינה יקר עבורם לא פחות
מערכו של מה שהם נותנים. אולם גם אם לא לוקחים בחשבון את
המארחים הנדיבים, מפתיע כמה מקומות נוחים וחמימים ללינה מציעות
הדרכים. בימים הראשונים לנדודי הרביתי לדאוג כיצד אסתדר. עם
הזמן פחתו דאגותיי והיטבתי להסתדר. אם כי יש להודות: לילות לא
מעטים הלכתי לישון כשאני מפנטז על ארוחה חמה. היה לי כסף בבנק.
סכומים לא גדולים שצברתי בטרם מסעותיי. כאלה, שדי היה בחודשים
ספורים של חיים נורמאליים כדי לכלותם. אך אני השתדלתי שלא
למשוך מכספי, אלא לעיתים נדירות. לא, לא מטעמי חיסכון - מה
לחיסכון ולחיי רגע? - אלא משום שגיליתי שניתן להסתדר כך לא רע
ופשוט, כי התרגלתי. התרגלתי לפסוע בנתיבים בהם לא נדרש כסף.

בדידותי באותם ימים הייתה מזהרת. אני חושב שאז הונח היסוד
לבדידות שהייתה מנת חלקי בשנים שבאו אחר-כך. כזו שגם קרבתם של
אנשים אינה יכולה לסדוק אותה. הקשר עם חברי מקודם הלך ונתרופף
עד שניתק לחלוטין. כמובן, שלכך תרמו הריחוק הגיאוגרפי שנגזר
עלינו - נכון יותר, שגזרתי אני עלינו והשימוש הנדיר שעשיתי
במכשירי טלפון. אבל יש לומר את האמת: היו אלה הבוז והגאווה
שחשתי כלפי חברי המעטים, שהביאו לניתוק בינינו. בעוד אני תר את
הארץ בסיוען של מכוניות זרות, שקעו הם לתוך פוך הבורגנות:
הקימו משפחות, טיפחו קריירות, קנו מכוניות ודירות.
למרות שכמעט בכל יום ניקרו בדרכי אנשים חדשים, למרות שכמעט בכל
יום לנתי במקום אחר ואכלתי על שולחנם של אנשים אחרים, לא נוצר
שום חיבור ארוך טווח ביני לבין איש מאלה שהסיעו אותי, הלינו
אותי וסיפקו את מזוני. אמנם, לא אחת, ביושבי לשולחן בחברת
משפחה כפרית חמה וקולנית, הייתה נוצרת בינינו קירבה נדירה.
בליבי שמורים ימים של אושר אמיתי. אושר כזה היה מנת חלקי,
למשל, עת התארחתי בבית חווה מבודד של משפחת רפתנים. אבי המשפחה
אסף אותי לעת ערב כששוטטתי אובד בשביל שמצידיו שורות ארוכות
עדי אופק של עצים אדומי עלים, שמעבר להם - עד לאופק - שדות
ירוקים. מהרגע הראשון הרגשתי שם בן בית. המקלחת הייתה נוחה
להפליא וכשישבתי לאכול איתם חשתי במקומי הנכון כפי שמעולם לא
חשתי בבית נעורי. החום שפע שם מכל עבר ואני נפתחתי כמו גרגר
פופקורן. לרגעים היה החום גודש את נפשי ואני נאלצתי להיאבק
בדמעותיי. הרפתן ואשתו היו לי להורים, בנם הקטן וביתם בת
השש-עשרה וחצי היו לי לאחים צעירים וכלבם היה לכלבי וליקק את
פני -  למרות שברגיל אין לי חיבה יתרה למין זה. היה זה לילה של
אהבה.
כך היה גם במקרים רבים אחרים. כמעט תמיד היה המפגש הראשוני -
במיוחד אם התקיים עם אישה בודדה - מרגש, חגיגי (אגב, אחת
הדרכים הקלות ביותר לפיתוי אישה הוא להזדקק לה). אותם מפגשים
הוציאו ממני את המיטב: שעשעתי את מיטיבי, סיפרתי להם את סיפורי
הזן הקטנים והמושלמים שלי. היו באמתחתי רק סיפורים ספורים כאלה
אך די היה בהם לערב אחד.
אך הבוקר שאחרי האיר את הכל באור שונה. כאילו צינן הלילה את
אותה חמימות נפלאה. כשהתעוררתי במיטה הנוחה, פיללתי לקסם
שיעביר אותי בו-ברגע אל דרך המוליכה מאי-כאן לאי-שם, אבוד
כביום האתמול, מבלי לפגוש עוד את מארחי. המפגש הצפוי עם בני
הבית הביך אותי. ארוחת הבוקר התנהלה תחת מעטה הריחוק הרגיל של
אנשים זרים.

אם בתחילת דרכי התייחסתי לאורח חיי כאל דבר מה בר-חלוף (הרי
אדם נורמאלי לא יכול לבלות כך את כל חייו), הרי שעם הזמן
השתלטה עלי ההכרה, כי נדודי אינם שיגעון זמני. לא, לא מפני
ש"מצאתי את ייעודי" או משום שחשתי אושר כה רב. לא הייתי מאושר.
לכל היותר היו לי רגעים של אושר או של הנאה. פשוט, חשתי,
שהעתיד אינו צופן בחובו שום אפשרות אחרת עבורי. מוזר: בשיאו של
המסע יכולתי לבצע בכל רגע מהלך שאינו קשור לקודמיו אך הייתי
כבול לנדודי כעכביש שטווה את קוריו סביב עצמו. עם הזמן הפסקתי
לייחל לשינוי או למנוחה שתבוא בתום המסע. כבר לא נזקקתי להם.

אולם בסופו של דבר נמשכו שוטטויותי רק שבע שנים וחמישה חודשים.
שבע שנים וחמישה חודשים תהיתי בדרכים. נאסף אי-שם בידי מכונית
טובת לב ויורד אי-שם בנקודה שרירותית שנוספה למסלולי.

כששבתי לביתי, לשכונה בה התגוררתי בטרם מסעי, לא היו הם זרים
פחות מכל אותם מקומות בהם חלפתי. בעצם, לא היה דבר זר מהם.
הייתי כאחד מאותם חלקיקים אלמנטאריים, שבתום סיבוב שלם על צירם
הם נמצאים במצב אחר, שונה לגמרי מזה בו היו טרם הסיבוב או
כנוסע בחלל ששב לכדור הארץ ומגלה שהזמן אינו אותו זמן.
בתחילה ניסיתי להעלות את מסעותיי על הכתב. במהלך שנות הנדודים
אסרתי על עצמי לנהל יומן או לצלם. חששתי שמא תשתלט עלי תאוות
תיעוד אובססיבית. מלבד זאת, כך לא הייתי יכול באמת ללכת
לאיבוד. יומן או צילומים היו משמשים לי רשת זיכרון ופוגעים
בתנועתי האקראית.
אבל כשניסיתי לעשות זאת במבט לאחור, גיליתי שזיכרונותיי הפכו
להיות פקעת חוטים כה סבוכה, עד שיכולתי לדלות מתוכה רק קרעי
זיכרונות מקוטעים ומהר מאוד משכתי את ידי מכך. עלי לציין שלא
בצער רב: הזיכרונות האלו נראו לי חסרי משמעות לא פחות
מהאירועים שיצרו את אותם זיכרונות.
אבל כל זה באמת לא חשוב. בסופו של דבר - תוך זמן קצר ביותר
מתום מסעי - עשיתי כמעשה ההמון, אותו גוש אלמנטים הנעים לאיטם
בתנועת בראון. התיישבתי. התחתנתי, הולדתי ילדים, פרנסתי את
משפחתי, יצאתי לבלות, התרועעתי עם מכרים וחברים. ברבות הימים
פרשתי מעבודתי ומצאתי מיני עיסוקים לענות בהם: טיולים נעימים,
משחקים עם נכדי.

היה זה יום חורף שמשי, לפני שלושים ושמונה שנים, בו ירדתי
מהטרמפ האחרון בו נסעתי. היה זה מיני-ואן שחור, נהוג בידי אישה
זקנה שהביטה בי ברחמים, כך נדמה היה לי. באותו יום לא עצרו לי
עוד מכוניות. נהגיהן התעלמו מידי המושטת. כך גם ביום שאחרי וזה
שאחריו ועוד רבים אחריהם. זמן רב נדרש לי להכיר בכך, שאין זה
עוד מקרה, שיבש מעיין הטרמפים. אותו מעיין שמקורו טמיר. לפתע
מצאתי את עצמי ללא כנפיים. לראשונה מאז יצאתי לדרכים נאלצתי
לנסוע באוטובוס. מסעי תם.

ככלות הכל, אני והחיים השלמנו. למדנו להסתדר. עניינים שבזמנו
נראו בעיני חשובים לאין ערוך ושטרדו את ימי ואת לילותיי דהו עם
השנים. אינספור שאלות שלא נתנו לי מנוחה נשכחו. אני צוחק בליבי
כשאני רואה את האנשים מסביבי עוסקים בכובד ראש בענייניהם
הפעוטים. אך שאלה אחת ממשיכה לנקר במוחי לאורך כל אותן שנים
שחלפו מאז: מה הפך את ליבם של הנהגים כאיש אחד להפסיק ולאסוף
אותי משולי הדרכים?