השעה הייתה שש בבוקר.
השעון המעורר צילצל, אבל למען האמת אני הייתי ערה עוד קודם.
בקפיצה קלה ירדתי מהמיטה, הבגדים היו מונחים על הכיסא שממולה,
הבגדים שסידרתי עוד אתמול בלילה.

בציפיה לטוב נכנסתי לאמבטיה וסגרתי אחרי את הדלת.
מסתכלת במראה הגדולה שעל הקיר, ומחייכת לעצמי "היום יהיה טוב"
אני אומרת.
לוקחת מסרק, גומיה, מסרקת מסדרת, מתלבשת, מתארגנת - אני
מוכנה.
מסתכלת על עצמי במראה וחושבת מחשבה אופטימית ביותר "לא רע, לא
רע בכלל".
כשחיוך גדול על הפנים אני יוצאת החוצה אל האויר הקריר של
הבוקר, בידיעה שאני הולכת ליהנות היום, כמו שלא נהנתי מעולם.
התיק על הגב, השקית החשובה ביד שמאל ואני מהלכת לי בקלילות,
כאילו לא על אספלט אני דורכת אלא על עננים.

נכנסת למכולת וקונה לעצמי סוכריות שיהיה לדרך.
המוכר מאיר לי על האושר שנגלה על פניי, ואני משיבה בחיוך שאכן
אני מאושרת, ומוסיפה לעצמי בראש "לשם שינוי".
יוצאת מהמכולת, עוברת דרך בית הספר, מסתכלת על מגרש הכדורגל
המוכר שבו מתאספים כל הבנים בהפסקה, ומשחקים.
על הספסלים שבצידי המגרש שם אני יושבת כמעט כל הפסקה וקוראת.
פתאום, בית הספר לא נראה כל כך נורא, כל כך מעיק.
ממשיכה הלאה, חוצה כביש ראשי, ממשיכה ללכת, לעבור בין גינות,
בתים ומקומות שכל כך מוכרים לי.
מסתכלת בחיוך על כל עץ, פרח או ילד, פתאום הכל נראה כל כך
יפה.
מתקשרת, אין תשובה, לא בבית, לא נמצא.

הכל נופל עליי, מוצאת איזו מדרכה שקטה ויושבת, חושבת "במה
טעיתי?" הדמעות מתחילות לרדת, ואני משתדלת להסתיר אותן ובצעד
מהיר, בהחלט לא קליל, חוזרת הביתה.
עוברת דרך בית הספר, שוב הכל נצבע שחור, הוא כן מעיק, דומה
לכלא עם כל החלונות, הכיתות הצפופות, החומה, הגדר.
ממשיכה בלי לשים לב לדבר, בקושי מחזיקה עצמי שלא לפרוץ בבכי
באמצע הרחוב, אני מגיעה הביתה.
בהנף יד מעיפה מעליי את התיק, מתיישבת על המיטה וחושבת כמה
טעיתי.

שוב ציפיה - שוב אכזבה.
איך פתחתי כל כך הרבה אשליות, למה חלמתי כל כך הרבה? בשביל עוד
אכזבה? בכי? כאב?

הטלפון מצלצל, אני מכבה אותו.
שמה שיר שקט ברקע ובוכה לעצמי, בלי שאף אחד ידע.
וכמו כל דבר בחיי, התחיל מתוק אך נגמר מריר.