1
הרגשתי מטומטמת.
רק בגלל רגשות שהיו כתובים היטב על דף.
מכתב אחד שגרם לפוזה של הבנאדם החזק שיצרתי לעצמי להתנפץ.
ועוד מול הבנאדם שהכי שנאתי, אהבתי, הערכתי, תיעבתי בעולם
כולו.

הוא כתב לי שיר.
עוד לא החלטתי אם התוכן של השיר היה לטובתי או לרעתי.
הדבר היחידי שאני בטוחה לגביו: הוא בלבל אותי.
סערת הרגשות שחוויתי בזמן הקריאה גרמה לי לנפילת כוחות רצינית
במשך כמה ימים אחרי.
הרגשתי נאהבת ונבגדת.
הרגשתי הקלה והרגשתי כאב.
הרגשתי שמחה והרגשתי בחילה.
הרגשתי... הרגשתי כל כך הרבה.
הלב כבר עמד להתפוצץ.
הוא לא רגיל לכזאת כמות של רגש בעת ובעונה אחת.
רציתי לרוץ, רציתי לצרוח, רציתי להתנתק מהמציאות הזאת.
אבל במקום זה פשוט בכיתי.
בכיתי מתוך תסכול. פעם ראשונה בחיים שלי שאין לי איזה משפט
שנון מוכן בשרוול. או מבט עוקצני שמרוויח לי עוד קצת זמן לחשוב
איך לטפל בדבר.
פעם ראשונה שנתפסתי לא מוכנה. האגו, המגן שלי לכל, נטש אותי
והשאיר אותי חשופה.
אז בכיתי. כי לא ידעתי דרך אחרת.
והוא עמד שם המום. לא הבין איפה הוא טעה.
"חשבתי שתואהבי את זה! למה את בוכה?"
לא ידעתי מה לענות! אני בעצמי לא הבנתי למה הגבתי ככה.
אבל המשכתי לבכות. וחיבקתי אותו. חיבקתי אותו כי הרגשתי לבד.
איך פתאום נפלה עליי המכה הזאת.
כל מה שהאמנתי שאני, ברגע אחד השתנה.
הוא אמר שהוא מרגיש שיש בור בינינו והוא לא יודע מה לעשות.
אמרתי לו שאני חושבת שזה קירב בינינו. לא האמנתי בזה. אפילו לא
לשנייה.
אבל רציתי להגיד משהו שלא יצדיק אותו. רציתי לתקן את הטעות
שלי. ולא לתת לו לצאת בניצחון של 2:0.
לגרום לו לחשוב שהוא יכול עליי.
הוא אמר "את לא באמת מאמינה שזה קירב בינינו, נכון?"
ובלב צעקתי "בטח שלא!!! מה נראה לך, שאני מטומטמת??? כרגע
בכיתי לידך בלי סיבה. בטח שאני חושבת שיש בור בינינו. אפילו לא
בור, זה יותר קרוב לאוקיינוס שלם."
ואז אמרתי "זה קירב בינינו... אתה עוד תראה".
אחרי שעות שלמות של צפייה בקיר מעל המיטה בחדרי, הבנתי כמה
הפוזה שלי גדולה עליי.
אני משקרת לעצמי מאז שאני זוכרת אותי.
והבפנים כל כך שונה מהבחוץ.
והפער שיצרתי ביניהם יצר עוד בנאדם חדש. קוראים לו עמית.
אבל מבפנים יש לי שם אחר קוראים לי: שקרנית.

מאז אתמול הוא עוד לא התקשר.
בכל שנייה אני מסתכלת על השעון ומקללת אותו בלב שהוא לא טורח
להרים את המכשיר הנייד החדש שלו ולצלצל לשאול לשלומי.
אבל ההרגשה שבאה אחרי כל הקללות זה הקלה.
כי מה בעצם אני אגיד לו? מה, אני אמשיך כרגיל? או שאני אתן לו
עוד איזה שקר מופרך: שהשיר שהוא כתב הזכיר לי איזה קרוב משפחה
שנפטר ובגלל זה הגבתי בבכי מגוחך.
אין לי מה להגיד לו! אין מפשט שיתקן את אתמול.
אני רוצה אותו. לפני כל זה גם הרגשתי שהיה לי טוב איתו. אהבתי
שהוא יושב לי בראש.
אבל עכשיו, אני מעדיפה לתת איזה תירוץ למה זה בחיים לא ילך
בינינו ולסגור עניין.
אחרי הכל, הוא ראה אותי באמת.
הוא ראה את הצד הפנימי שלי פורץ החוצה.
אז למזלו החלטתי שלא להרוג אותו.
אבל לא צריך להגזים! גם לא להרוג אותו וגם להמשיך בקשר?
לא, לא, לא... זה כבר מוגזם.
זה מעשה של אנשים אמיתיים.
אני לא אמיתית! הוא ראה את זה אתמול... או שבעצם הוא ראה אתמול
לראשונה בחייו מה זה באמת להיות אמיתי.
אבל מי באמת יודע איך זה להיות אמיתי?! זה כמו שמישהו יגיד לך
שהוא מעולם לא שיקר. הרי זה כבר מסגיר אותו כשקרן הגדול מכל.
אז איך באמת אנחנו יודעים מה זה להיות אמיתי?
כי כולנו מבפנים שקרנים. חלקנו יותר חלקנו פחות. אבל אף אחד
מאתנו הוא לא מאה אחוז אמיתי.



2
זהו... החלטתי שאני פשוט חייבת להחליט מה צריך לעשות! איך
להתמודד עם המצב.
להתקשר? לחכות שהוא התקשר? להמשיך את הקשר? לגמור את הקשר?
מצאתי את עצמי משנה עמדה מיליון פעם בערך.
בכל פעם מחדש היו לי טיעונים מצוינים למה לא להישאר.
אבל מצד שני היה לי ברור שזה בריחה.
"בריחה ממה?" המלאך [או השד לצורך העניין] שעל כתפי שאל.
ואני עניתי לו... אני לא יודעת.
מעצמי? ממנו? מאיתנו?
ואז חשבתי מה זה "מאתנו"? ממתי הוא ואני נהיינו: אנחנו? איפה
זה קרה? למה לא שמתי לב? אם נפתחתי ככה בפניו. גם אם לא ממש
רציתי. כנראה שהיה משהו שגרם לזה לקרות.
אולי משפט אולי מבט או נגיעה או סתם הרגשה טובה. אבל איפה זה
קרה? וזה לא הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי בקשר שלא ממש
שמתי לב שהוא נוצר.
הכרתי לפני די הרבה זמן ילד, נער, לא יודעת בדיוק איך להגדיר
אותו. קראו לו אושר.
חח השם שלו כל פעם מחדש מצחיק אותי. כי הדבר האחרון שהוא גרם
לי להרגיש זה אושר. ככה לפחות אני רואה את זה עכשיו ממבט
לאחור.
אפשר להגדיר אותו כאדם שמאוד אוהב בנות. הוא אוהב את החרמונים.
הוא אוהב את הנגיעות.
אבל אני... אני הכי לא כזאת.
הוא כל הזמן ניסה להגיע במיטה ליותר ואני כל הזמן המשכתי להגיד
לו לא.
אז הוא הפסיק לכמה דקות ואז החליט לנסות שוב. ושוב הדחייה מצדי
באה.
וככה זה נמשך במשך חודשיים. לקראת סוף הקשר התחלנו לריב הרבה.
אולי בגלל שהיה נמאס לי מהלחץ שהוא מפעיל עליי. ואלי בגלל שהוא
הרגיש שנמאס לו לחכות שאני"איפתח" אליו.
רבנו על דברים כל כך קטנים, שוליים, לא קשורים.
הנושא האמיתי למריבות לא עלה אפילו פעם אחת! תמיד זה היה
בעקיפין. ידענו שאנחנו רבים בגלל זה אבל נושא הריב היה שונה
ב-180 מעלות.
בסופו של דבר נפרדנו.
מסיבה לא ברורה היה לי קשה עם זה. כי נקשרתי אליו. נקשרתי
לריבים שלנו, לדחיות שלי, לרצונות שלו, וגם לזמנים הטובים
שהיו. הזמנים שתמיד שוכחים כשיש משהו רע.
בכלל, יצא לי לשים לב הרבה יותר מפעם אחת שמספר הארועים
הטרגיים שלנו הוא תמיד על מקרים שלילים. ואחוז קטן מהם זה על
מקרים, רגעים טובים.
כי יש בטבע האדם נטייה מוזרה שכזאת להתמקד ברע. להתעמק בו.
לשקוע בו. להאשים אותו בהכל.
כיום אנחנו ידידים אם אפשר לקורא לזה ככה.
מדברים פעם ב... וגם זה רק כשהיצר החרמני שלו יוצא לאוויר
העולם ואין לו עם מי לפרוק אותו.
וזה כל כך שקוף! המשפטים שהוא זורק - "מה קורה מותק?התגעגעתי!"
כל כך מסגירים אותו.
לפחות בעיניי. כי אני מכירה אותו. אחרי הכל מבלי לשים לב
העברתי איתו חודשיים שלמים מחיי.

יש לי נטייה שכזו להיות תמיד בתוך מערכת יחסים.
אני פשוט מדלגת מאחת לשנייה. בקושי עוצרת לרגע להסדיר את
הנשימה.
לוקחת גג שבוע כדי להתרגל למציאות החדשה בלי הפרטנר שהקשר איתו
נגמר. וישר מוצאת לי דג אחר במים לקפץ אליו.
אני כל כך שונאת את הפתגם הידוע והנדוש "יש הרבה דגים במים".
ברור שיש הרבה דגים... אבל כולם משומשים! כולם עם נסיון מקשרים
כוזבים אחרים. כל אחד והטראומה הפרטית שלו, סיפור קורע לב
מאהבה ראשונה נכזבת.
במהלך כל משחק החיזור הראשוני אתה מתכנן טוב טוב כל משפט שיצא
לך מהפה. כי אחרי הכל, הוא יכול להיות המשפט שיוביל את הפרטנר
להחלטה שאתה אידיוט אמיתי או מצד שני אביר על הסוס הלבן. מי
שכבר יצא לו לטעום רבות מכל סוגי הדגים שיש בים, הוא המנוסה
באמת. הוא זה שיודע בכל מצב, לכל אדם, מה להגיד בדיוק ומה
בדיוק אסור להגיד!

אני מאלו שתמיד מוצאת בנאדם שנראה לי נשמה טובה שלא מסוגל
לפגוע בזבוב.
ואחרי שאני נקשרת אליו ומפתחת אתו מערכת יחסית רצינית אני מגלה
שהסיבה שהוא לא פוגע בזבוב כי שום זבוב עם טיפת שכל לא מתקרב
לשטן שכזה.
יש לי ממש כישרון בלבחור את הפרטנרים שלי! אחד אחד אני יכולה
להגיד שהם היו חולי נפש.
אני לא מאמינה שבין כל הדגים שיש בים הגדול הזה אני אמצא את
הדג שלי.
כי אחרי הכל, גם כשמגיע מישהו שאת חושבת שהוא ה-אחד, אז תמיד
תשאר לך בראש המחשבה שיש עוד דגים בים.
ולמרות שיש לך מול עינייך דג שעומד בכל הקרטריונים שלך יישאר
לך תמיד הספק כי אולי יש טובים ממנו.
אז איך זה בדיוק הופך אותו לכזה מיוחד? איך אחרי זה אפשר עוד
להגדיר אותו כה-אחד?
לכן אני שונאת את הפתגם "יש עוד הרבה דגים בים".
כי הדבר היחידי שיוצא ממנו זה סיום מערכות יחסים שיכלו להצליח
מצוין ללא הידיעה כי יש עוד דגים בים.


3
איל.
אילצה כמו שאני קוראת לו.
הכרתי אותו עוד מהיסודי. מי היה מאמין שפעם היינו חברים.
הכרנו דרך משחק התכתבויות שהיה בזמנו בשכבה שלנו.
הוא קרא לעצמו "חתול שחור". ואני קראתי לעצמי "שמש".

אני זוכרת טוב את היום שהוא השתכר. זה היה בים בערך לפני שנה.
היה לי עצוב לראות אותו.
הוא סיפר לי שהוא עדיין מרגיש אליי משהו.
ואני, אני ראיתי אותו כידיד. ידיד טוב שלי.
הרגשתי שאני פוגעת בו למרות שבכלל לא ניסיתי. לא רציתי. ובטח
שלא התכוונתי.
הרגשתי פתאום איך זה להיות בצד השני של המטבע, בצד הפוגע, לא
הנפגע.
עד עכשיו אני לא ממש יודעת מה מרגיש יותר נורא.
התקופה שבין אז לעכשיו קצת מטושטשת לי.
אבל עכשיו אני יודעת. אין אדם בעולם שאני סומכת עליו, אוהבת
אותו, כמו אילצה.
הוא אח שלי. אח שלי לכל דבר. לכל מקרה. לכל מצב.
הוא הכתף החמה כשעצוב והוא האוזן הקשבת בצרה, הוא החיוך הכנה
כששמח.
הוא איל. בשבילי זה אומר הכל.
יש לנו חלום. לעבור אחרי הצבא לגור בתל-אביב.
חשבנו על הרעיון הזה כששנינו היינו מיואשים מהשגרה, מהמציאות.
אמרנו שנעשה חיים. שנמצא משמעות. שתהיה לנו שגרה מעניינת. עם
משמעות.
אבל מה זה משמעות?
איך מוצאים אותה? איפה בכלל אפשר להתחיל לחפש?
כשאני אומרת את המילה משמעות זה תמיד מתחבר לי לימי הולדת.
כל המנהג הזה של לחגוג ימי הולדת נראה לי קצת מיותר לחלק
מהאנשים.
כי בסך-הכל, לשם מה לחגוג?
עצם העובדה שבאת לעולם היא לא בהכרח סיבה למסיבה.
לדוגמה, את יום ההולדת של הרצל אני רואה סיבה טובה לחגוג.
הרצל הוא אדם אשר השפיע, שינה, עיצב את העם היהודי במידה לא
מועטה.
הוא תרם לעולם. הוא השאיר את חותמו. הוא השאיר מורשת אחריו.
אבל אני, מה אני לעומתו? מה אני עשיתי בעולם? מה אני שיניתי?
במה אני השפעתי?
איזה מורשת אני אוריש אחריי?
אז לשם מה לחגוג?
לשם עצם העובדה שלא עשיתי כלום בעל משמעות?
הדבר היחידי שעוד משאיר בי טיפת אופטמיות היא השאיפה לנסות
לשנות, להשפיע.
כי באמת, מה נשאר לאדם הפשוט אם לא התקווה שהשגרה שלו לא תשעמם
אותו בכל בוקר שהוא קם.
אני מנסה לדמיין לי עולם שאני אוהב לקום לתוכו. שאני אוהב כל
שנייה בו. ואולי לא כל שנייה.
אולי אפילו טיפה אסבול. אבל לפחות שזה יהיה למען מטרה.
ולא כמו עכשיו...
לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתלבש, ללכת לבית-ספר, ללמוד חומר
שלא מעניין אותי בגרוש. לקלל את המורות ואת כל מערכת החינוך.
שהם לוקחים מקצוע מעניין ובעל ערך כל כך גדול כמו לדוגמה
היסטוריה ומצליחים להקנות אותו בדרך הכי משעממת והכי חסרת טעם
שרק אפשר.
הם שואבים ממנו את כל העניין.
ותנ"ך. מורשת העם היהודי. ברור לי שאנחנו גרים במדינה שמהלכה
הולך לפי אזרחות ישראלית ולא יהודית.
אבל אם הולכים כבר לפי דרך זו אז למה ללמד את התנ"ך ולא את
הברית החדשה לדוגמה?
נו, אז יש סוג של רצון להכניס לילדים מורשת יהודית.
וכשאתה חוזר מבית-ספר אתה פותח את הפריזר ומוציא לך ג'אנק-פוד.
מחמם ואוכל.
או שבמקרה הטוב יש לך אימא טובה כמו שלי שקמה בשלוש לפנות בוקר
כדי להכיר סיר אורז.
אז אתה אוכל אורז ופותח טלוויזיה, הולך למחשב ושורף את כל היום
עד שהגיע הזמן להתקלח.
לשטוף ממך את כל היום החסר משמעות הזה. וללכת לישון.
האטרקציה הכי מעניינת שהעולם הזה יכול להציע לך. לישון...
אך לרוב, סדר יום כזה לא מספק את הילדים. אז הם יוצאים
לרחובות, מתחילים לעשן, לתפוס טרמפים, לנסות סמים.
והכל תחת הכותרת - "החיים קצרים. צריך להתנסות בכל".
תירוץ כל כך עלוב.
אני לא מתנשאת ואומרת שאני לא כזאת. כי אני כן, אני ילדה. וגם
אותי השגרה הזאת אוכלת.
אבל אני יודעת שלהגיד שהחיים קצרים וצריך להתנסות בהכל זה רק
"סלנג" שמאחוריו יש כל כך הרבה.
השעמום אוכל את הנוער!
אמא, אבא...
העולם שהבאתם אותנו אליו לא מספק אותנו.
איך הדור שלכם יצא כל כך מחונך,
ואנחנו, מפלצות קטנות. פרי יצירתכם, "הדוגמה המושלמת", יצאנו
כל כך דפוקים?


4
הניסיון לעמוד בציפיות של אחרים יכול לאכול אותך מבפנים.
אתה מרגיש צורך לנסות לספק את כולם.
אבל בסוף אתה יוצא בלי כלום. רק עם תחושת כישלון שלא הצלחת
בדבר למרות שניסית כמיטב יכולתך.
ככה הרגשתי עם אחותי נעמה.
היא גדולה ממני בחמש שנים.
פעם חשבתי שהיא גדולה מהחיים.
היום... אני מרגישה שאני מסתכלת עליה מלמעלה. בהתנשאות,
בלגלוג, בחוסר כבוד, בבושה שהיא אחותי שהיא האדם שפעם כל כך
הערצתי.