בחלומי ראיתי את הלוויה שלי
היה אז יום מעושן, הצמחים הדהדו
שקט מוזר, תולעים שסעדו
היתה לה חלקת קבר קטנה
עם זר, ואבן, ונר נשמה
הלהבה של הנר ריצדה וריצדה
קפצה, כרעה, כל הזמן רקדה
אף אדם לא היה בסביבה
אף אדם לא חלק בזוועה
בעודי יושב שם למטה בריקבון מתקדם
יכולתי להרגיש עוד בלבי הפועם
עדיין כאב לי כבכל חיי
ולברוח רציתי, לברוח עד בלי די
אך כשניסיתי לצאת מתוך כלוב הבשר
שרשראות אחזו בי במרכז הכיכר
על דוכן נאשמים ישבה גופתי
ושופט לא שופט חרץ גורלי
"לא לגן עדן ולא גיהינום
לא אל הלימבו ולא לחלום
לכולם תישלח נפשך לנצח
זהו העונש על כזה סוג של רצח"
כך אמר השופט לא שופט
וחשבתי, מי רצחתי, מה כעת
ולפתע הופיעה התשובה אל מול עיניי
וראיתי שנאשמתי ברצח נעוריי
וכל המחשבות שתמיד הופיעו
כל המחשבות שכביכול אותי הצילו
רצחו לאט לאט את נשמתי בת האלמוות
והותירו אותה גופה, ואותי איתה
מוזר איך אדם שלא הרג את עצמו
יכול לרצוח את  עצמו בעזרת בשרו
אך כעת, ידידיי, הדבר לא  לויכוח
משום שחלקיקי האני יתמוססו ברוח
ואעלם לתמיד מזיכרון העולם
וכל שיוותר על הקבר הוא טיפה קטנה של דם...