התאונה/לימור מגר

"אני מקווה שימצאו את המנול שהכה את הבחורה המסכנה, אני לא
מבין איזה גבר מכה אישה, איפה הערכים נעלמו דליה?" "עזוב מנחם
אני התיאשתי מזמן. " "אם אתה חושב שבתור עובדת סוציאלית אני
רואה פחות אזי אתה טועה. "יש התפוררות ערכים חזקה בחברה".
"המשטרה אמרה לי שתעדכן אותי בנוגע למנול הם עוד מעוניינים
לשוחח עם הבחורה". "מה היא כבר מסוגלת לתקשר?". "כן זה מה שאני
מנסה לומר לך כבר זמן מה". "סליחה מנחם גם אני טרודה בבעיות
עבודה". "את יודעת מה בואי נעזוב את העבודות שלנו בצד ונתמקד
בחופשה שמחכה לנו, נכון ילדים?". אמר מנחם והביט במראה שברכבו
כדי לראות את שני ילדיו דורית ועידו שקועים בשינה. "הם ישנים",
אמר מנחם לדליה בלחש. דליה הפנתה את ראשה, והביטה בילדיה
ישנים. "ידעתי שהם ירדמו הרי הם הפסידו את שנת הלילה שלהם".
דורית שמעה את השיחה של הוריה היא לא ישנה כלל, רק נמנמה. היה
לה קשה למצא תנוחה טובה לישון בה. היא חשבה על כמה העבודה
שהוריה עוסקים חשובה כתרומה לחברה. אביה רופא מנתח, ואמה עובדת
סוציאלית. הם בקושי נמצאים בבית, אך אלמלא עסוקם החשוב היתה
דורית חשה כעס על חוסר תשומת הלב שהם מקדישים לה. אין ספק שחשה
בחסרונם, והטיול לאילת לא קסם לה כמו הזמן בו תהיה לצד הוריה.
"זה מה שזכור לי מאותו היום", אמרה דורית. אהוד הפסיכולוג גרד
את פדחתו המקריחה, רשם לעצמו דבר מה בתיקה האישי, הביט בשעונו,
ואמר: "טוב זה מספיק להיום דורית, נפגש שבוע הבא ונעבוד על
ההפנוט". "או. קי." אמרה דורית ומיהרה לצאת אל הרחוב האפור
הומה האדם. היא פלסה לעצמה דרך בין המון הקהל שעמד מול בנין
ממשלתי והפגין, היא לא טרחה לראות איזה בנין זה, היא רצתה
להגיע מהר לגן בו השאירה את מתן בבוקר. היא פחדה שהגננת תסגור
את הגן ותשאיר אותו לבד בחוץ. למזלה, הגיעה בזמן ולקחה את מתן
הישר הביתה. היא החליפה לו בגדים, והשכיבה אותו לישון. עכשיו
היתה לבדה בבית, היא חשבה במה תוכל להעסיק את עצמה עד שדורון
יגיע. היא הכינה לעצמה כוס קפה, התישבה על כורסת העור, והפעילה
את הקומפקט. היא חייכה כאשר החל הדיסק לפעול. זה היה הזמר
האהוב עליה ג`ורג` מייקל, וכך מבלי לשים לב נעצמו ענייה והיא
שקעה בשינה ללא חלומות. דורון צפר וחש איך העצבנות משתלטת על
גופו אך הוא לא נתן לזה לקרות הוא נזכר בפני אישתו היפה, איך
היתה נלחצת אילו היתה איתו ברכב. הוא שמח שהלכה לטיפול אצל
פסיכולוג קליני. הוא רצה את כל הטוב בשבילה כיוון שהגיע לה מעט
נחת בחייה האומללים. בהתחלה חשב שאם תלך ללמוד ויהיה לה תואר
ראשון הכל יבוא על סדרו, אך לא כך. אמנם היא נהנית לעבוד
כעתונאית, ועושה זאת בצורה ראויה לציון, אך מצבה הנפשי לא
השתפר. לאחר מכן חשב שאחרי לידת מתן הכל יבוא על מקומו, ושוב
טעה. תקוותו היחידה היתה אהוד הפסיכולוג. למען האמת כמה שניסה
להבין אותה היה קשה לו בעצמו להבין איך זה לאבד את משפחתך מול
עיניך. דורית מעולם לא למדה נהיגה, לכן רק דורון נהג ברכב
שלהם. הוא גם לא לחץ עליה בנושא, היא מרבה להשתמש בתחבורה
הציבורית ומרוצה מכך. הוא נאנח לרגע והגביה את עוצמת הקול
במקלט הרדיו שלו ברכב, ושר יחד עם שלמה ארצי: " גבר הולך
לאיבוד דרך מרפסת& ", תמיד כאשר האזין לשלמה ארצי זה גרם לו
להרגיש חיוניות. הוא חנה את המיצובישי שלו בחניה הפרטית. כאשר
נכנס לביתו, ניגש לחדר העבודה שלו והניח שם את התיק שלו. לאחר
מכן ניגש לסלון להציץ ולראות אם דורית נמצאת שם, הוא ראה אותה
שוכבת חסרת תנועה שקועה בשינה בכורסת העור, שלט הקומפקט באחת
מידיה, ובשניה אחזה בספל קפה ריק מתוכן. הוא לקח את ספל הקפה
והשלט והניחם על השולחן. אז אסף אותה בזרועותיו בעדינות ונשא
אותה לחדר השינה שלהם. הוא הביט בה כל הדרך אל חדר השינה, וחשב
כמה יפות הן פניה החוורות, וכמה יפה שערה השחור שגלש על כתפיה
הצרות. הוא הניח אותה בעדינות על המיטה הרחבה שלהם, ופשט את
שמלת הצמר שכל כך החמיאה לגזרתה הנאה. הוא הכניס אותה מתחת
לשמיכת הפוך וניגש למקלחת, כאשר סיים, ניגש לראות מה שלום בנו
הקטן מתן. הוא פתח בזהירות את הדלת וראה את פניו הקטנות
מבצבצות מבעד לשמיכה. הוא ניגש אליו. ליטף את ראשו, נישק את
לחיו ויצא מהחדר על קצות אצבעותיו. הוא לבש את האימונית האהובה
עליו שאותה קנתה דורית לפני שנה, ונכנס למיטה, הוא חשב לנמנם
מספר שעות, ואז לשבת ולעבור על התיק של הלקוח החדש שלו. הוא
התקרב וחיבק את דורית, היא נצמדה אליו מבלי להיות מודעת למקום
המצאותה, הוא חש איך לאט לאט חלציו מתעוררים, הוא חשב לעצמו
שזהו לא הזמן המתאים לקיום יחסי מין כאשר אישתו רדומה. כאילו
קראה דורית את מחשבותיו, הסתובבה לעברו והחלה לנשקו. לאחר
שנפרדו שפתותיהם הוא הביט בה, והיא חייכה ואמרה: " למה אתה
מחכה?". הוא פשט את שאריות בגדיה התחתונים ואף את האימונית
שלו, והתמזג איתה כאילו זאת הפעם הראשונה שלהם. צלצול חד של
טלפון העיר אותם משנתם. דורון הרים את השפופרת. היתה זאת אימו
שהתקשרה לשאול לשלומם. לאחר השיחה הקצרה נמתחה דורית במיטה
וחייכה לעברו של דורון חיוך חושני שגרם לו להזכר מה עשו מספר
שעות קודם. מבלי לחשוב הרבה, חלציו התעוררו שוב לחיים, והם
תינו אהבים בפעם השניה. לאחר מכן, התקלחו כשהם חבוקים האחד
בזרועות השניה. כאשר התלבשו אמרה דורית: " אני שמחה שהגעת
מוקדם היום והקדשת את זמנך הפנוי לי". "אין דבר שאני אוהב יותר
מאשר לבלות במחיצתך כל רגע פנוי". כאשר ישבו מאוחר יותר לאכול
את ארוחת הערב שלהם שאל אותה דורון: " נו אז אך הולך אצל
אהוד?". "לא בטוחה יש לי הרגשה שהוא מתקדם איתי מהר מידי".
"וזה מטריד אותך?" "לא במיוחד, אני יותר מוטרדת מהפגישה הבאה
שלנו". " מדוע?", "מפני שנעבוד על ההפנוט ואני די חוששת מזה".
"למה?", "אני חוששת מהתגלית, שהוא יחשוף דברים מהעבר שאיני
זוכרת, יש לי חשש שלא אוכל להתמודד עימם". "אני מבטיח לך, שמה
שלא ימצא אהוד, אני אתמוך בך לאורך כל הדרך", אמר דורון, והניח
יד חמה על ידה של דורית. היא הפנתה את מבטה אליו וחייכה
באומרה:" אין כמוך יקירי". הם שמעו לפתע את מתן בוכה, קמו
בבהלה ורצו לחדרו. כאשר הגיעו, ראו שמתן נפל מהמיטה. הוא עדיין
לא היה רגיל לישון במיטה ללא סורגים, דורית לקחה אותו
בזרועותיה, ובחנה אותו היטב כדי לודא שאין לו חבלות, כאשר ראתה
שהוא בסדר, הצמידה אותו לחיקה, והרגיעה אותו. לאחר מספר דקות,
הפסיק מתן לבכות. היא לקחה אותו למטבח, הושיבה אותו על הכיסא
המיוחד שלו, והאכילה אותו דייסה. א ח ר י ש ב ו ע : "לפני
שנתחיל בהפנוזה אני רוצה שתזכרי שוב בנסיעה לאילת. אולי בכל
זאת את תזכרי במשהו שלא אמרת עד כה. דורית ניסתה לחשוב שוב, אך
העלתה חרס. "טוב אם כך אני מתחיל, אני רוצה שתהיי רגועה. אין
לך ממה לחשוש. לאחר מכן נשב ונדון יחד בתגליות התת הכרתיות
שלך, בסדר?" "כנראה שאין לי הרבה ברירות". אהוד החל בהפנוזה
היא עצמה את עיניה, ונרגעה באופן מפתיע. "או. קי. דורית, כאשר
אספור עד שלוש אני מבקש שתפקחי את ענייך ותתעוררי. אחת, שתיים,
שלוש. דורית פקחה את ענייה והביטה סביבה. היא ראתה את אהוד
סוגר את מצלמת הוידאו, וניגש לשבת לידה. "דורית, מצאנו את החלק
החסר שמסביר הכל. שאלתי היא האם את מעוניינת להמשיך היום
בגילוי ובהרכב הנוכחי, או שנדחה את הגילוי למחר יחד עם בעלך?",
"אני רוצה לצרף את דורון מחר". "או. קי. אם כן נפגש מחר באותה
השעה, ונראה את הקלטת יחד, ואז נדון יחד בבעיה". באותו הלילה
דורית היתה חסרת מנוחה ושנתה נדדה. היא לבשה את החלוק, וניגשה
לראות אם מתן בסדר. כאשר הגיעה אליו, ראתה שהוא ישן שינה
עמוקה, היא הגיפה את דלת חדרו אחריה, וניגשה למטבח להכין לעצמה
משקה חם. היא נגשה למרפסת שנשקפת לגינה, והתישבה על הכיסא
המתנדנד כאשר ספל התה בידה, וניסתה לשחזר את אותו היום בו
איבדה את משפחתה בתאונת דרכים. מה שזכרה היה את אשר סיפרה
לאהוד, אף לא פרט נוסף חדר לתודעתה. חששה הגדול היה שלא תוכל
להתמודד עם המציאות שאהוד גילה, אך היא סמכה על עצמה שיהיו
התגליות גרועות ככל שיהיו, יש לה את תמיכתו של דורון. היא לא
לבדה. היא הצטערה שסבתא מרים לא בין החיים, היא היתה ודאי
תומכת ומרגיעה אותה. אין ספק שחסרה לה מאוד, אלמלא סבתא מרים
לא יכלה לתאר לעצמה דורית איך היתה מסתדרת. היא הרי מצאה עצמה
בודדה לאחר שאיבדה את עידו אחיה שהיה קטן ממנה בשנתיים ואת
הוריה. למחרת בבוקר : דורון הביט בדורית כאשר נסעו לאהוד
הפסיכולוג. היא נראתה. עייפה ומתוחה. הוא הניח יד מרגיעה על
כתפיה. היא הפנתה את מבטה אליו וחייכה. "יהיה בסדר מתוקה,
אנחנו נעבור זאת יחד אין לך מה לחשוש", היא נאנחה ואמרה: "אני
מאוד מקווה". דורון החנה את המיצובישי בחניון של הבניין רב
הקומות, והם עלו בעצלתיים במעלית לקומה 24, שם היה משרדו של
אהוד. כאשר הגיעו, מזכירתו של אהוד בירכה אותם לשלום והכניסה
אותם למשרדו. כאשר נכנסו, הבחינו באהוד משוחח בטלפון, הוא הורה
להם לשבת. מזכירתו של אהוד נכנסה שוב ושאלה אותם אם ברצונם
לשתות משהו, הם סרבו בנימוס. לבסוף אהוד סיים את השיחה והתנצל
בפניהם. "טוב, הבה ניגש לקלטת, את מוכנה דורית?", "אני מניחה
שכן", אהוד הסיט את הווילון והחדר החשיך. הוא הפעיל את
הווידאו. דורית אחזה בידו של דורון כל זמן הצפייה, ולא השמיעה
הערה. לאחר שהקלטת הסתיימה, פנה אהוד אליה ושאל: "עכשיו,
כשגילית את החלק החסר בפאזל, מה את חשה?", " כמו רוצחת" השיבה
בפנים קפואות. אהוד חשש מכך שתקח על עצמה את האשמה, ולכן היה
חייב לשנות טקטיקה. כיוון שעידוד ותמיכה ברגע זה לא יועילו, הם
רק יגרמו לה לחשוב שאכן היא האשמה. "דורית, נחזור לרגע אחורה.
את זוכרת אם אביך עשה הפוגה ונח במהלך הנהיגה?", דורית ניסתה
להיזכר, למרות כאב האשמה שצרב עמוק בלבה, היא לא זכרה שאביה
עצר למנוחה. "לא אבי לא עצר למנוחה, אך אין זה אומר ולא כלום.
אני עצבנתי אותו והוא איבד את הריכוז. שום דבר לא יגרום לי
לחשוב אחרת". אהוד חשב לעצמו לא מחכה לו עבודה קלה במקרה זה.
אך המצב יכול להשתנות. עתה עבר אהוד לשחק במגרש שלה: "אם כן,
את חושבת שבגלל שעצבנת את אביך הוא איבד ריכוז בזמן הנהיגה אין
ספק שדבר כזה יכול לגרום לתאונה, אך בואי נעזוב את האשמה בצד.
מדוע היה חשוב לך ללמוד באותו בית הספר?, שהרי הוויכוח סבב
סביב נושא זה, לא כן?". "בית הספר שאליו רצו הוריי לשלוח אותי
היה פנימיה שרק פעם בשבוע אוכל לשוב הביתה ולראות את הורי. הם
רצו להרחיק אותי מהם, לכן הוויכוח היה בלתי נמנע". אם כך יש
מקום לסליחה בליבך". "אהוד, התמרון שלך לא מוביל לשום מקום.
האשמה במקומה מונחת, ושום דבר לא יעשה אותה יפה יותר". "איני
מנסה לתמרן אותך, אך אם אני מנסה להבין אותך נכון, היה מאוד
חשוב לך להיות עם הורייך. דבר שמאוד מפליא אותי במיוחד בגיל בו
היית". "נכון, הורי היו אנשים בעלי קריירה עסוקים מאוד,
ושליחתי לפנימיה חסכה להם דאגה יום יומית. גם כך מעטים היו
הפעמים בהם ביליתי לצידם, ואם הייתי מגיעה לפנימיה מספר הפעמים
היו מתמעטים עוד יותר, לכן, כל כך נלחמתי איתם נגד שליחתי
לפנימיה". "את זוכרת מה היו תוצאות החקירה המשטרתית בנוגע
לתאונה?", "הם טענו שנהג שיכור שבא ממול סטה לכיוון הרכב שלנו,
אמנם לא פגע בנו כי אבי הצליח לברוח ממנו, אך הרכב סטה יותר
מידיי לשוליים ונפל לתהום". "אם כך, אינני מבין עדיין מדוע
לקחת את האשמה על עצמך". "אבי לא היה מרוכז בנהיגה בשל הוויכוח
איתי, לכן לא ראה בזמן את אותו שיכור. אלמלא הוויכוח ייתכן
שהיה מספיק לברוח מבלי להתדרדר במדרון". "בואי נצא מנקודת הנחה
שאת אשמה, את חושבת שיש ביכולתך לסלוח לעצמך על המעשה? שהרי לא
התכוונת לגרום למות הורייך". "כרגע חשפתי את האמת. אתה חושב
שכל כל מהר אוכל לסלוח לעצמי על כך?". "את צודקת. כרגע הכל טרי
עבורך, אני מציע שניפגש שבוע הבא ונמשיך מהיכן שהפסקנו. ובשבוע
זה אני מבקש ממך שתחשבי טוב על מה ששוחחנו היום". כל אותה עת
אחזה דורית בידו של דורון, ולמרות שלא אמר דבר היא הרגישה את
חום גופו ודבר זה תרם לביטחון העצמי שלה, ואף הרגיעה אותה
במקצת. הנסיעה חזרה הביתה התנהלה בשתיקה כל אחד מהם היה שקוע
במחשבות. אחרי יומיים : "דורית אולי תחזרי לעבודה? נבקש מאמא
שלי שתקח את מתן מהגן. היא תסכים". "אני כבר חשבתי על זה
דורון, ואני באמת מתכוונת לחזור לעבודה". דורון סיים את הקפה
שהגישה לו דורית, הוא הביט בשעונו ונבהל: "אוי אני מאחר אני
חייב לזוז חמודה נתראה בערב". הוא נשק לה, ויצא בריצה. לאחר
שחזרה דורית מהגן בו השאירה את מתן, היא התיישבה והחלה לכתוב
קורות-חיים אך ללא הצלחה, ראשה היה טרוד במחשבות, היה קשה לה
מאוד הגילוי שהיא גורם המוות של הוריה. צילצול הטלפון גדע את
מחשבותיה היא מיהרה לענות היה זה דורון. "מה קורה חמודה?"
"בסדר יקירי". "שלחת את מתן לגן?". "כן דורון לאן אתה חותר?"
"לשום מקום חמודה, בסך הכל רציתי להזמין אותך לארוחת ערב
רומנטית מחוץ לעיר. מה דעתך?". "אני לא יודעת דורון". "דורית,
אני מבקש ממך, בואי נשים בצד למספר רגעים את הדברים המטרידים,
ונבלה זמן איכותי יחד. מה את אומרת?" "ומה נעשה עם מתן?",
"באמת!!!, דורית את מתעסקת בקטנות. שכחת שיש לי אמא". "טוב,
אהיה מוכנה כשתגיע" "או. קי. נתראה בערב, אוהב אותך". "ואני
אותך". אותו ערב אכן נרגעה דורית, שמה את הבעיות בצד, והתרכזה
בדורון, אחרי ככלות הכל הוא החשוב לה מכל. הוא הצחיק אותה
באותו הערב, ואף הפתיע אותה במתנה, ארבע ימים מרגיעים בים
המלח, כולל הפינוקים שבית המלון מציע. דורית היתה מאושרת
מהפתעה זו. יום חמישי בערב: "טוב, אני מוכנה דורון, גם אני
ארזת הכל?" "כן, כמובן". "או. קי. בואי נזוז". בזמן הנסיעה
העירה דורית: "אמא שלך כל כך מתחשבת. זה יפה מצדה". "אני לא
מבין מה כל כך מפליא בענייך, היא משוגעת על מתן, ואם היית
אומרת לה שאת משאירה אותו שם לשנה היא היתה מאוד מאושרת".
דורית הביטה כיצד השמש שוקעת לאיטה. המחזה היה יפה, מזה הרבה
זמן שלא הרגישה כה רגועה. דורון הרגיש שהעייפות תוקפת אותו.
הוא חשב לא לשתף בכך את דורית. היא נראתה לו משוחררת מעט מאז
אותו יום אצל אהוד. הוא תכנן לעצור בתחנת דלק הקרובה לנוח מעט,
ואז ימשיכו בדרכם לים המלח. הם הגיעו לצומת מרכזית וחיכו
שהרמזור יראה ירוק. כאשר התחלף הרמזור, הג`יפ שלפניהם החל
לסוע, אך ממול הגיחה סוברו לבנה, ופנתה שמאלה, היישר לנתיב של
הג`יפ. שלפניהם, והתנגש בו חזיתית. למרות נסיון נהג הג`יפ
לחמוק מההתנגשות, הדבר קרה במפתיע, וזמן התגובה היה קצר. דורון
הספיק לעצור כדי להמנע מהתנגשות בג`יפ. דורית יצאה במהרה
מהמכונית ורצה לכוון הג`יפ, היא הוציאה יחד עם דורון את זוג
הצעירים שדבר לא קרה להם מלבד הלם, וזאת משם שההתנגשות לא היתה
במהירות גבוה. גם בעל הסוברו לא סבל מפגיעות מלבד הלם קל.
דורית שוחחה עם הזוג הצעיר, בעוד דורון הזמין את המשטרה ומגן
דוד אדום. היא הצליחה להוציא אותם ממצב ההלם. לאחר זמן מה,
נשמעו הצופרים של המשטרה ומגן דוד אדום. האמבולנס עצר סמוך
לזוג הצעיר. המתנדבים הצעירים עזרו לזוג הצעיר להיכנס
לאמבולנס. הזוג הודה לדורית ודורון ונפרדו מהם. דורון הביט כל
אותו הזמן באישתו בפליאה, על כוחותיה לעזור למרות שהיא עצמה
עברה תאונה, ולפתע הרגיש מאושר כי ידע שכוחותיה אלו יעזרו לה
לצאת ממצבה. דורית ניגשה לדורון חיבקה אותו ודמעות מילאו את
ענייה, היא הביטה בדורון והוא מייד הבין שהיא סלחה לעצמה. הם
התנשקו ארוכות כך באמצע הצומת ויצרו פקק תנועה, כאשר כל
הנוסעים יצאו מרכבם ומחאו להם כפיים. סוף !