אולי כשגלגלי המטוס יינתקו מן הקרקע, והיא תחוש הקלה כזאת, כמו
תמיד, כשהיא נפטרת ממשהו, תגלה ששוב השאירה מאחור מחשבות של
במבט לאחור.
אבל הפעם זה אמיתי.
הפעם אין לה דרך חזרה, זה נגמר.
הפעם היא כבר לא יכולה להגיד "הייתי עייפה מדי," "לא התחשק לי"
ו"גם ככה אני לא צריכה את זה עכשיו."
מי אמר שהיא לא צריכה את זה?
כשהייתה קטנה, הייתה בטוחה שהיא תחיה את החיים עד הסוף.
ובינתיים, הפחד משתק אותה אל הרצפה.
זה מתחיל בדברים הקטנים. הכל מתחיל בדברים הקטנים.
כשלא קמים ללימודים כי "אין לי כוח לקום מהמיטה."
אחר כך לא יוצאים עם חברים בערב חשוב, כי "כואב לי הראש, אני
חולה."
הפכה לשקרנית שכזו.
מעולם לא הייתה חולה. הכל פסיכולוגי.
המחלה היחידה שיש לה היא פחד.
או אולי יותר כמו מן חוסר אומץ שכזה, אם רוצים לייפות מעט את
המציאות.
מחסור באומץ בסיסי להתמודד עם העולם.
מה עושים עם דבר שכזה?!

"אפשר לעזור לך?"
"לא, זה בסדר, אני רק..."

חיוך, ואז שתיקה.
רגליים ממהרות להיעלם מן המקום.
דלת נפתחת, נטרקת במהירות.
מנוע נדלק, ואז כבה שוב.

"שלום... אני... תהיתי מתי הטיסה הבאה ל... לניו-יורק?"
"בעוד שלוש שעות בערך. יש עוד כמה מושבים פנויים, את
מעוניינת?"
"כן... בבקשה"

שלוש שעות של המתנה.
כוס קפה אחת ארוכה והמון פרפרים בבטן.

"שלום, יושבים פה?"
"שלום... לא... לא נראה לי"

חיוך של מבוכה אחרונה.

"את לניו-יורק?"
"כן, אתה?"
"כן... פעם ראשונה"
"גם שלי..."

נדמה לה שמן פרפר אחד אחרון מתעופף לו בבטן.
היא משתיקה אותו מיד.
היא כבר לא מפחדת.