מי קבע שאחרי פרידה בדרך כלל עצובים? מי החליט שברגע שמתים אז
בוכים ולא צוחקים?

אני לא מבין את העולם הזה. רוב הזמן אנשים עצובים ולא שמחים.

החדשות מתעסקות בדברים כואבים ולא מאושרים.
למה?!

אונסים, רוצחים, שודדים, גונבים, נלחמים, יורים, הורגים,
רוצחים, חוטאים.

אדם שנולד, נולד טהור. בלי רשע בלב. אז למה לעזאזל הפכנו להיות
כאלה.



בגלל הטרור, איבדתי חבר.

בגלל כסף, איבדתי משפחה.

בגלל כבוד, איבדתי חברה.

בגלל טיפשות, אני מאבד את עצמי.


אז מי קבע שבדרך כלל עצובים, שהחיים לא מאירים פנים, שהאושר
תמיד חומק, שהיופי תמיד צודק, שהשקט לא מחזיק, שהאיש הרע תמיד
צדיק.


אני יושב עכשיו בבית, בוכה בגללך וכותב למענך.
אף אחד לא מבין אותי ולמה אני צריך לעשות כזאת דרמה מכל דבר?

כי ככה הוא קבע. זה שקבע את הרגשות. גם אצלי הוא קבע את
הרגשות.

עצוב, בודד, רגיש, מקופח

על מה אתה מדבר?

תתאפס על עצמך! זאת רק בחורה! זה רק בנאדם כמו כל שאר העולם.

תרגע, תנשום, תחשוב, אל תנקום.

אני אוהב אותך
אני אוהב אותך

אני אוהב אותך? לא.

תראי מה עשית לי. תראי מה גרמת לי לעשות. לשנוא. לשנוא אותו,
אותך, אותם, את כל העולם.

לא, אני לא מסכים. אני אעמוד, אשרוד, אחלים ואחכים.

אני אוהב אותך.
תחזרי, תשארי, אל תברחי.


אני לא אוהב אותך. נמאסת, הגזמת, פגעת.

תלכי, תלכי כבר ואל תחזרי.

אני עומד ישר בלי אף עזרה. גם לא ממנו, זה שקבע איזה רגשות
הולכים לאן.

אבל דבר אחד בטוח, שאת החיים שלי אני כבר לא שונא.

אני כבר לא רוצה.
אני כבר לא בוכה.