אני יושב בבית לבד. לבד בלי משפחה ובלי חברים. סתם יושב ורואה
סרטים, לפעמים אפילו כשנגמר הסרט אני קם לשירותים.

אוי כמה משעמם, כמה חבל, להיות פה תקוע בלי אף געגוע לא אפילו
להורים שנמצאים הרחק שם בחו"ל או לחברה שקיימת רק בראשי
החלול.

אולי אצא לי לאיזה פאב בכרמל ואולי אתחיל עם המלצרית היפה
שאותי לא רוצה כי יש לה חבר שאת פרצופי יהפוך למשהו אחר אם לא
אוריד את עיניי משדיה של חברותו המלצרית.

אולי אעשן סמים או סתם נרגילה או אפילו אשתה לי איזו טקילה
שתדפוק לי את הראש חזק שתיקח אותי אל המרחק או אפילו אל הודו.

להודו לא בא לי כי יש שם נחשים שאותי מפחידים/ מבהילים/
מבחילים/ מגעילים/ דוחים וגורמים לי להקיא את הנשמה על הרצפה
ואז סתם יהיה מלוכלך נורא.

אז לא אעשן סמים או סתם נרגילה ואפילו לא אשתה טקילה על מנת
שלא תדפוק לי את הראש חזק ותיקח אותי אל המרחק או אפילו להודו
מכיוון שיש שם נחשים.

אבל אני עדיין לבד בביתי מחפש מה לעשות עם עצמי. הסרטים כבר
נגמרו והלילה עוד לא תם, הייתכן שאמצא את עצמי עוד כמה דקות
נוחר ונם?

לא, אין סיכוי שזה יקרה הרי קמתי מאוחר מהלילה שעבר כי יצאתי
עם חבר שכבר אותי לא סופר כי עשיתי מעשה נורא שאין בו דרך
חזרה.

אלך לשבת במרפסת.

השמיים מדהימים. רואים את הירח ואת כל הכוכבים ואם ממש מחפשים
רואים גם כמה מלאכים מסתתרים בין העננים.

החורף היא העונה הכי יפה. לשבת בבית עם החברה ולהתכרבל מתחת
לפוך או לשתות ביחד קפה הפוך או אפילו לראות ביחד סרט משנות
השישים/ השבעים/ השמונים/ התשעים וכו'.

די לבכות שאין לך חברה או מישהי שאותך לא רוצה, כי מי תרצה
מישהו נמוך ובכיין או סתם טיפש או אפילו שתיין?

רק שבוע שעבר נפרדת ממישהי שדווקא רצתה נמוך ובכיין אבל
התלוננה על זה שאתה סתם שחקן וזה לא נכון כולם יודעים ושזה סתם
שקר כולם מאמינים אבל אנשים גם ככה יאמינו לכל דבר שאומרים
להם.

אוי, כמה שאני רוצה חברה.

ליבי פתאום הרגיש הרגשה. קצת כואבת ונורא חדשה. הכאב לאט לאט
החל לגבור וכעת ליבי הפך לשחור! אוי לי מה אעשה, מה יקרה, איך
אחיה?

אמות רווק הפחד צחק לי בפנים. "תמות לבד בלי משפחה, חברים או
אפילו מכרים. אתה אפס, אתה כלום, אתה גמור, אתה מחוק, אתה שלי.
תפסתי אותך חזק ולא אשחרר לעולם. הרי אתה לבד בבית בלי אף אדם.
אתה יושב במרפסת ומסתכל על העננים בזמן שכל העולם נמצא שם
בחוץ, מבלה, מזיין, צוחק ואפילו מטייל בהודו לצד נחשים."

לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי על מה שהפחד הרגע חלחל בנשמתי. יש
אפשרות שלעולם לא אפגוש את אישתי? שאמות בלי ילדים משלי? שאף
אחד לא יהיה בהלוויתי?

"אני מסרב לקבל עובדה זאת" צעקתי על הפחד הרשע ומרושע. "אותך
אף הרגשה לא תאהב ותרצה כבעלה. לא בדידות או ניכור או שנאה או
אהבה. כולן כבר תפוסות ורק אתה תשאר לבד עד סוף היקום!"

הביתה נכנסתי, התפשטתי, התקלחתי, התגלחתי, התלבשתי, התבשמתי,
ולקחתי מעיל כי קר בחוץ.

לפאב הגעתי, נכנסתי, התיישבתי (על הבר, אבל זה לא חרוז),
הזמנתי, שתיתי, בחנתי, חייכתי, דיברתי, אהבתי והביתה לקחתי.

אני עוד אראה לפחד ממה אני עשוי, שאני עוד שפוי וליבי בכלל לא
כבוי.

שנינו שוכבים עכשיו במיטה. היא ישנה ואני סתם חושב על מה
שקרה.

פחד עלוב ומגעיל שכמותך. שלא תעז לחזור אליי חזרה. ניצחתי אותך
ועשיתי ממך קטן כמו גרגיר אפונה.

אתה לא מתבייש להופיע ככה פתאום ולגרום לי לחלום שיבוא היום
שבו אמות ולא יהיו אנשים לצידי.

פחד אתה זה שאפס, כלום, גמור, מחוק ושלי.

לא אני.

מהיום והלאה אדע תמיד לבטוח בעצמי ולא לתת לרגשות טיפשיים
לחדור לי בפנים ולעשות לא נעים מפני שהם בעצמם מפחדים.