ככה סתם היא נעלמה לי מהעיניים.
פתאום היה אור אדיר. חום לא נורמאלי. טמפרטורות משוגעות.
עיוורון. ואז חושך. אני לא זוכר כמה זמן היה חושך. אני לא זוכר
את הידיים שלי מגששות. היה לי קשה להבין איפה אני.
עדיין הבהב לי בקצה המחשבה המראה האחרון שראו עיניי לפני.
שולחן, כיסא, תמונה על הקיר, אגרטל כמה פרחים, חלון פתוח
למחצה, טלפון, דלת...
אני לא יודע לאן כל זה נעלם לאחר מכן.
אחרי החושך בא הערפל, ואחרי הערפל היה חורבן, ואחרי החורבן בא
כאב חזק מאוד בלסת, ואחרי הכאב הייתה שינה ואחרי השינה היו
כוכבים, היה לילה בהיר, היה אויר נקי, ואז היו עננים ואז היה
גשם. ואחרי הגשם בא קור ואחרי הקור בא הקיץ ואחרי הקיץ סתיו,
ואחרי שנה אחת עברה עוד אחת ואחרי באה עוד אחת ועוד אחת
אחרונה. אז התמונות באו לי רק בחלומות. השולחן, הכיסא, התמונה
על הקיר, האגרטל עם הפרחים, החלון שהיה פתוח, בחלום אני רואה
אותו סגור, הטלפון הדלת, הטריקה...
ואז בבוקר כשאני מתעורר אני רואה חורבן, אמיתי, מוחשי, הרבה
אבק, מידי פעם שמיים בהירים, ואז גשם. איזה אחד שדיבר אלי מתוך
ספר אמר לי שזאת השנה האחרונה.


ישבתי בחדר הגדול ההוא והיה שם הרבה אורות ניאון, ועל שולחן
קטן התבקשתי לרשום בכמה שורות את קורות חיי עד הלום בעזרת
מכונת הכתיבה הקטנה שהייתה שם. חיי אכן מלאי קורות, חשבתי,
קורות אלון, יסודות בטון, בקתה מעץ, געגועים לטבע, שירת בלוז.
אז עישנתי סיגריה, חשבתי על הדברים המשמעותיים שהיו בחיי,
הקורות של חיי, ויצאו לי כמה משפטים בלי הרבה תחביר. יש בהם
בקורות חיי משמעות מוזרה. האורות של הניאון השמיעו לי צלצולים
קטנים. היה גם בקצה השני של החדר מאוורר קטן. כמה אבסורד,
חישבתי לעצמי, הוא על מהירות 3 אבל החדר כה גדול, והנה בכל זאת
די קריר. אולי זה בגלל הדם הכחול שלי. אולי אלו קורות חיי.
אולי זה הרצון המוזר שלי לחוש דברים שלא באמת קיימים.
"נולדתי פה. גרתי פה כל חיי. פה גיליתי חברים. פה חברי נטשוני.
פה היה לי פרח שגידלתי כשהייתי ילד. פה שכבתי פעם ראשונה. פה
נתנו לי שם. פה ספרו לי את הגיל. חיי הם ללא זמן, כי הזמן
עובר, זז לא מחכה לאיש. חיי הם ללא זמן אך מרחב יש להם. חיי הם
פה. פה עבדתי. פה אהבתי. פה צחקתי ובכיתי. בעיקר בכיתי. למה
בכיתי? כי פה אין הרבה שמח. אולי זה פשוט מאוד אני. ואני פה".
אני עוצר כדי להבין למה אני חושב ככה. למה המחשבה הזאת מעציבה
אותי. אני עוצר כדי לצחוק על הטיפשות שלי. אני הרי צריך להיות
ממש דביל כדי להתבאס מהבחירה שלי לאהוב דברים קטנים.
"פה למדתי על החיים. האמת היא שאני יודע רק איך לחיות פה. אז
אולי יהיה יותר נכון להגיד שאני למדתי פה איך זה לחיות פה.
בעצם אין לי מושג קלוש על החיים".
בקצה השני של החדר איפה שהמאוורר היה איש אחראי, שהוא היה
אחראי על הפעולה של המאוורר. האיש האחראי החליט אחרי כמה דקות
שאת המאוורר צריך לכבות. הוא ידע שקר, אז אם קר לא צריך
מאוורר. הוא לחץ על כפתור הכיבוי וחייך על שביצע את אשר רצה.
הנה איש שמממש את חייו, חשבתי. ואני עוסק בזוטות כמו קורות חיי
העלובים.
"בסופו של דבר אני אמות. ולמעשה זה כל הסיפור. הרי זה ידוע
מראש, ואין דבר שאני יכול לעשות בנידון, לפחות כך אני נוטה
לחשוב, ועל כן סביר להניח שהדבר הוא נכון בבסיסו, ואם כך הדבר,
אז אוכל לומר לכם בכנות שקורות חיי הן בלא צל של ספר גל
הריסות, עיי חורבות, שפעם עמדו כאן בעל כורחם, כי לא הייתה להם
ברירה אחרת, והיום נגע בהם המוות ואכלה אותם האש, והם התפוררו
לאדמה, וכשיגיע החורף הגשם ישטוף אותם אל הים. אלו קורות
חיי".


נתנו לי ריבוע של נייר טואלט והכניסו אותי לתא קטן של שירותים.
הם רצו שאני אוריד חזק את כל החרא שיש לי במעיים, שזה מעיין
טיהור ושאין לי שום זכות לצעוק מכאב. אם הם לקחו ממני את הזכות
אז סביר להניח שאני לא אצעק. אני לא יודע גם כמה חרא יש לי
להוציא.
"למה רק ריבוע אחד?", שאלתי.
"לא ישאר לך הרבה לנגב אחרי שתצא מפה", אמר לי האיש שהיה אחראי
על ריבועי הנייר.
הייתה מוסיקה נעימה והייתה דוגמא מרגיעה על החרסינה בקיר. היה
שם ריח של לימון. והיה מטהר אויר בניחוח פריחת האביב. במקום
ממנו באתי מעולם לא היה אביב. היה הרבה קיץ ומעט חורף. והיה
מאוד חם רוב השנה.
ישבתי ועשיתי חרא. פשוט עשיתי אותו. אי אפשר להוציא אותו לפני
שעושים אותו. כל הטראומות, כל הגישה שלי לחוויות שלי, כל מה
שרצו שאני יאמין בו ואני האמנתי. כל הנזק המצטבר, כל המילים,
כל המכות, כל הקטנוניות של כל האנשים, כל המשחקים, כל הדרמות,
כל החיים, החיים. הכל פתאום היה משול לחרא. גוש חום וגדול, הוא
לא היה מסריח, אבל הוא בהחלט היה קשה. הוא יצא לי בלי הרבה
כאב, לא צרחתי, לא הייתה לי זכות. אני עשיתי את החרא הזה, זה
באחריותי. אני הייתי האיש שאחראי על עשיית החרא ועל הוצאתו.
אני הייתי האיש שאחראי על ניגוב התחת. אני הייתי האיש שאחראי
להוריד את המים. כל כך רציתי שיהיה מישהו אחר שאחראי לשטוף את
הידיים. זאת נקודה מעיקה, השטיפה, זה רטוב. וזה מיותר, זה לא
מוריד את החיידקים מהידיים, זה רק כדי שנרגיש יותר טוב עם
עצמנו. ואם לא נשטוף ידיים לא נרגיש אשמים כשיהיה לנו קלקול
קיבה. להפך, נאשים את כל החרא שיש בעולם. זה הכל בגללו, וזה כל
האנשים שנתנו להם אחריות לשטוף ידיים שלא עשו משהו בנידון. אני
מבחינתי נקי כפיים.
בכל זאת שטפתי ידיים בעצמי, היה איש שהיה אחראי לצעוק עלי שלא
שטפתי ידיים.
"אני גאה בך שלא צרחת", אמר לי איש חד שהוביל אותי לתור ארוך.
"לא הייתה לי הזכות", השבתי כמו ילד טוב שעושה רק את מה
שאומרים לו.
"ובכל זאת זה היה באחריותי להיות גאה בך", הוא אמר לי.
"ואיפה אתה היית כל השנים?", שאלתי אותו.
"מה זה משנה, אי אפשר לראות אותי אלא רק אחרי שיוצאים
מהשירותים", הוא חייך.
"זה טיפשי!", צרחתי.
הוא השתתק ואז אמר לי שיש לי את כל הזכות שבעולם לצרוח.
אז צרחתי.


הראו לנו סרט. הייתי אני ועוד הרבה אנשים שאני לא מכיר. זה היה
סרט בלי עלילה, כמו כזה של ערוץ המדע והטבע. והיה המנון שבקע
מרמקולים. רמקולים גדולים.
כמה בנאלי, חשבתי לעצמי.
"זה סרט שמותאם בדיוק לצרכים שלכם", אמרה איזו אישה אחת שכנראה
האחריות שלה הייתה לגרום לזין שלי לעמוד.
"אתם יכולים לראות כאן זוג פילים מזדווג בסאונה", היא אמרה
וכולם חייכו, גם היא חייכה, "כן. נכון. אתם צודקים, זה
באפריקה".
"מי שרוצה יכול להרגיש חופשי ולאונן", היא אמרה.
אני הרגשתי מאוד טיפשי.
"שימו לב, מי שבסופו של דבר מחליט לאונן צריך לסמן בשאלון
שלשמאלכם שהוא מתעניין בפילים, מי שלא מאונן שלא יסמן דבר",
היא אמרה.
היה לה חלוק של אחות. וכובע של אחות. אני ניסיתי להתרכז
בהמנון.
"זה ינקינטון מצוי, אפשר לראות אותו לרוב על רכס הכרמל, והוא
פורח בסתיו", היא אמרה והצביעה על המסך הגדול.
"נכון", היא אמרה וחייכה, "גם אני מתרגשת", היא נגעה בעצמה.
ההמון הפך למוסיקת ג'אז מוזרה, אפלולית.
"זהו הזמיר לבן החזה", היא צעקה בהתרגשות, "הוא נשאר עם בת
זוגתו לכל החיים ותפקיד הזכר לשמור על הגוזלים בעוד הנקבה
יוצאת לחפש מזון". היא נפנפה בידיה כמו ציפור וניקרה בצווארה
כמו מלקטת גרעינים מהבמה עליה עמדה.
לקחתי את העט שהיה משמאלי וסימנתי בשאלון את הריבוע שהיה ליד
הכיתוב "זמיר לבן חזה". וחייכתי.
הזמיר צייץ על המסך הענק, והתעופף בשמיים. אלו היו שמיים
כחולים, רחבים, הוא עף מעל לצמרות העצים וביצע תעלולי תעופה.
הוא שר משהו, איזו מנגינה, זה התאים לנעימת הגיטרה שבקעה
מהרמקולים. האחות התחילה לזמזם יחד עם הגיטרה והפסנתר.
"כל מי שמרגיש שאין לו עוד מה לראות, כל מי שכבר סיים או גמר,
כל מי שסימן את כל הריבועים, כל מי שמרגיש שלווה ממש ברגע זה
נא להגיש את השאלונים לאנשים שאחריותם היא לאסוף את השאלונים",
היא אמרה ואז חייכה, "נכון, אתם צודקים, הם מחכים לכם
ביציאה".


הייתה שם דלת גדולה עם הרבה אור. אור חזק. היה שם שולחן וכיסא.
היה חלון פתוח למחצה, היה שם אגרטל עם פרחים עליו. היה שם
טלפון מוכר, והיה שם פנים מוכרות. עומדות. עם חיוך.
"אתה יודע שעכשיו יש לך הזדמנות להיות זמיר לבן חזה", היא אמרה
לי.
היה לי כהות חושים בפנים של חרטה.
"אני יודעת שעזבתי אותך ככה סתם", היא אמרה לי ושלחה ידיה
כלפי.
"למה עזבת?", שאלתי.
"זה לא אני שעזבתי, זה היית אתה. זה החלום שלך להיות זמיר, זה
אתה שרצית את ההזדמנות", היא אמרה וחיבקה אותי.
"עברתי חורף וגשם ועוד חורף וגשם, אפילו שיש לי יותר קיץ מחורף
במקום ממנו אני בא", אמרתי אני כבר לא רוצה להיות זמיר.
"אתה חייב להיזכר, אתה אמרת לי שלום", היא הביטה אל תוך עיניי
הבוכות.
אני לא רציתי להיזכר.
לא רוצה.
היא הרפתה מחיבוקה וניגשה לשולחן, והראתה לי אקדח. אקדח קטן.
אקדח מצחיק. היא הרימה את האקדח והצמידה אותו לחזה שלה, חיבקה
אותו חזק ועצמה עיניה בוכייה.
"גם אני עברתי חורף וגשם ועוד חורף ועוד גשם", היא אמרה,
עינויה עדיין עצומות, "שלוש פעמים, עד שבא איש מאיזה ספר
שקראתי שאמר לי שזה החורף האחרון".
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה והיא חבקה את האקדח.
נשארנו מחובקים. כבר לא רציתי להיות זמיר.
"פתאום נעלמת לי. פתאום היה אור חזק, ואחר כך היה חושך, היו
כמה ימים של חושך, ואז היה ערפל ואז היה חורבן, וראיתי כוכבים
והיה חורף וגשם וחורף וגשם ועוד חורף. גם לי היה איש מספר שאמר
לי שזה הפעם האחרונה", אמרתי. שמעתי את רחש ליבה. חשבתי שאני
לא יודע מה קרה. שפתאום היא נעלמה לי.
היא הייתה לצידי, כל אותם החורפים. נרטבה איתי בגשם. זה לא היה
פתאום שהיא נאלמה לי. זה הייתי אני שרציתי להעלם.
היא שלפה ידיה מתוך חיבוקי, הצמידה את האקדח אל גבי. אני כבר
לא רוצה להיות זמיר.


ואז...
ככה סתם היא נעלמה לי מהעיניים.
פתאום היה אור אדיר. חום לא נורמאלי. טמפרטורות משוגעות.
עיוורון. ואז חושך. אני לא זוכר כמה זמן היה חושך. אני לא זוכר
את הידיים שלי מגששות. היה לי קשה להבין איפה אני.
עדיין הבהב לי בקצה המחשבה המראה האחרון שראו עיניי לפני.
שולחן, כיסא, תמונה על הקיר, אגרטל כמה פרחים, חלון פתוח
למחצה, טלפון, דלת...
אני לא יודע לאן כל זה נעלם לאחר מכן.


ואז, שניה לאחר מכן. הייתי זמיר.