העולם לא משתנה גם אם לחבר הכי טוב שלך יש איידס


ישבנו אצל דורון במכונית. הוא נהג ואני ישבתי לידו. היינו בדרך
לפאב הקבוע שלנו. הוא החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי,
עוד מגן ברכה.

בבית ספר היינו מתעללים בילדים ביחד. בצבא היינו מתחילים עם
המש"קיות ביחד. אחרי הצבא טסנו לאמסטרדם ביחד.
בכל אופן, יותר אחים מאשר חברים.

ישבנו אצל דורון במכונית.

"אני צריך לדבר איתך", הוא אמר לי ברשמיות.

תמיד כשהוא אומר לי שהוא צריך לדבר איתי על משהו אז אני יודע
שהוא כועס עליי. הפעם לא היה זה המקרה.

"דבר", השבתי לו בקלילות.

לפתע, הוא עצר בצד הדרך, כיבה את המנוע, והסתכל עליי. כנראה
שהוא ממש כועס אם הוא לא יכול לדבר איתי בזמן נסיעה.

"תקשיב, מה שאני הולך להגיד לך, זה הדבר הכי קשה שאי פעם
הוצאתי מהפה שלי. אתה האדם הראשון שאני אומר לו את זה".

"אוקיי. אתה יודע שאתה תמיד יכול לדבר איתי בכנות. אחים לא
צריכים להתבייש אחד מהשני". עניתי בתמיהה. לא היה לי מושג על
מה הוא הולך לדבר איתי.
בכל אופן, לא חשבתי שזה כזה גרוע.

"אני מפחד", אמר דורון. שמתי לב שיורדות לו דמעות.

ממש לא ידעתי על מה הוא רוצה לדבר איתי.

"אתה זוכר שכשהיינו באמסטרדם, אז הכרתי את השוודית ההיא,
אינגריד?"

"נו בטח, הכוסית השווה ההיא ששכבת איתה בחדר במלון. מה, היא
התקשרה להגיד לך שהיא בהיריון?" ניסיתי להוציא את רוח הבדיחות
ממנו.

הוא לא צחק.

"יש לי איידס. עשיתי בדיקה לפני שלושה שבועות ואתמול חזרו
התוצאות. יש לי HIV בגוף. אמנם עדיין לא פעיל, אבל יש לי
איידס. אתה קולט?!" הוא ייבב.

לא קלטתי. לא האמנתי. סירבתי לשמוע מה שהוא אמר. יש לו איידס?
לדורון? החבר הכי טוב שלי? הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם? יש לו
איידס?

מה לומר לו? שלא נורא? שיעבור? אני לא יודע.

אכלנו מאותה צלחת. שתינו מאותה מימייה. לדורון יש איידס?

ניסיתי להירגע בתוך המחשבות שלי.

"אתה בטוח?" שאלתי ברוגע.

"בטוח בטוח. אתמול ישבתי שעה אצל הרופא והוא הסביר לי בדיוק מה
קורה לי בגוף המזדיין שלי. אינגריד הבת זונה הזאת."

בדרך כלל הוא לא קילל אפילו שונאי יהודים. הפעם אי אפשר לשפוט
אותו.

באמת שלא ידעתי מה להגיד לו. לא חשבתי על זה אף פעם.

שמעתי שהוא בוכה.

הבנתי שאני חייב להתעשת על עצמי ומהר. החבר הכי טוב שלי בצרה.
עליי לאפס את כל הסטיגמות שיש לי על חולי איידס ולעודד אותו.
להיות שם בשבילו. לא לאכזב אותו.

"תקשיב, דורון, לא אכפת לי. גם אם יהיה לך סרטן, לוקמיה,
מנדבוג'קס בכל הגוף, או כל מחלה סופנית אחרת, אני שם בשבילך.
הרי בשביל מה אנחנו חברים אם לא בשביל להיות שם אחד בשביל השני
בזמנים הקשים?"

הוא חייך, צחק וניגב את הדמעות עם השרוול של המעיל.

"אבל מי תצא איתי עכשיו? מי תלך עם בחור שיש לו איידס?" שאל.

"עזוב אותך עכשיו בחורות, דורון. תירגע, תנוח, תחשוב קצת על
דברים. יהיה בסדר. עוד שבועיים אנחנו יורדים לעבוד באילת
ותסמוך עליי שהכל יהיה טוב. רק בגלל שיש לך נגיף HIV בגוף, זה
לא אומר שאתה מפסיק לחיות. אתה מבין אותי?"

"תודה..." השיב לי בפשטות כאילו רק עכשיו פגש אותי ברחוב.

ככה הוא דורון וככה אני אוהב אותו. ידעתי שהוא יהיה בסדר ויותר
מזה, הייתי גאה בו שהוא מתמודד עם זה בכזו קלילות.

הייתי גם גאה בעצמי שלא נרתעתי או פחדתי. שהבנתי שיותר חשוב
מהפחד שלך, זה הפחד של החבר שלך. שאתה צריך להגן עליו ולא על
עצמך.

"ההורים שלך יודעים?"

"לא. רציתי שאתה תדע לפניהם". ענה.

"אתה רוצה שאני אהיה איתך ברגע שאתה מספר להם?" שאלתי.

"כן..."

זהו. ככה גיליתי שלחבר הכי טוב שלי יש איידס. שתי דקות לקח לו
לספר לי שהחיים שלו מהיום לא יהיו כמו פעם. זה הכל. שתי דקות.

שנתיים עברו מאותו היום.

דורון אחלה. ה-HIV עדיין לא פרץ. עדיין שקט. יש סיכוי שהוא
אפילו לא יפרוץ לעולם. לא יודע.

היינו באילת כמו שהבטחתי לו. כמעט שנה והיה מעולה. גרנו ביחד
במלון ועבדנו בבאסטה בטיילת. באיזשהו שלב נמאס לנו וחזרנו
למרכז.

יש לו חברה. קוראים לה דנה. הם הכירו בקבוצת תמיכה של נגועי
איידס.

אני והוא שוכרים יחד דירה בפלורנטין ועובדים ביחד בפיצריה.

לחבר הכי טוב שלי קוראים דורון. הוא נגוע ב-HIV כבר שנתיים,
ולי לא אכפת.