בגיל 27 אושפז לראשונה
עם דימום פנימי ברגשות
חשש לקרע באופי
וסדקים באישיות.
הרופאים אמרו שהוא הגיע בדיוק בזמן
עוד כמה ימים וזה היה מאוחר מדי
ונראה היה לו שהאחות
(איזו רוסיה בלונדינית)
הסתכלה עליו.
הרופאים הצביעו על רמות גבוהות של ביטחון עצמי בדם
כמו סוכרת
לפעמים זה גרם לתופעות נגד
הרופא הפחיד אותו
וגם אישה אחת בחדר ליד.

לאחר שלושה ימים שוחרר
בדיוק בזמן לחזור ולעשות כלום.
כולם אמרו שהוא עובד קשה מדי
אמרו לו שיקרוס
המליצו על חופשה
בית הבראה בצפון
והכי שנא את אלה שפתחו עליו עיניים
הישראליים וצרות העין שלהם
חשב
לא ידע להתמודד איתם
או עם המנהלת שלו
כשדיבר איתה היה משחק עם האצבעות של הרגל
והמחשבות היו נודדות.

בפעם השנייה שהגיע לבית החולים זה היה במקרה
הוא התכוון לחייג למשרד
אבל גילה שאין לו משרד לחייג אליו
אז חייג למשטרה
תמיד התבלבל בין 101 ל-102.
האמבולנס הגיע לקראת חצות
בדיוק כשישב במרפסת והתכונן להמשיך לשבת במרפסת
גם שם הייתה מרפסת וחלון
ואחות רוסיה בלונדינית
אבל אחרת
כולן דומות
חשב
במחשבות.

הבדיקות העלו דלקת במודעות העצמית
וזיהום בתפיסת האני.
אילו בדיקות לא עשו
לאן לא דחפו לו מחטים
דקרו
הוא לא רצה משככי כאבים אבל לקח
כאב לו לקחת אותם
על עצמו בעיקר
חשב
שלא זו הדרך
וגם היו לו בעיות בברך
אז התחיל יוגה
ורצה לנסוע לטייל
שביל חוצה ישראל
חלומות תמיד היו לו
אבל רק איתה ואיתה היה מאושר.
הכאבים פחתו.
הנפיחות ירדה.