"מה את רוצה? מה את רוצה?!" צרחתי, עד שנגמר לי האויר.
"אני רוצה את הנשמה שלך, אני עובדת על הגוף והנפש,
והטראומה..." בשלב זה כבר הפסקתי להקשיב. ראיתי איך הלסת שלה
ממשיכה לנוע מעלה-מטה במין עיוות משונה, כמו מפצחת אגוז קשה,
קשה כמוני.
כה שלווה וענוגה, נפשה שקטה כל עוד שואבת את טיפת התקווה
הנותרה לי. טיפות אחרות החלו לזלוג כיורה הממטיר מבעד לאותו
חלון גדול וקר, הנפתח אך ורק לצורכי הפסקת הסיגרה ההכרחית,
הנותנת לה לברוח... לחשוב.
אך כעת הוא סגור, והיא בשלה - נאומיה רבי המכר מתנגנים
באוזניהן העדינות של אותם צמאי הקריירה ומחודדי הלשון.
"קשה לי", לחשתי.
"אני רוצה הביתה".