אני הולכת בלילה בין הגבעות, לילה, עצים וחושך עוטפים אותי,
מפוחדת אך בטוחה שבסופו של דבר אגיע למקום מבטחים, תחושה של
זמן אוזל אופפת אותי ואני פצועה ומדממת, קר פה כל כך והאובדן
משתלט על המחשבה, אך זיק של תקווה עוקץ את הלב בכל פעם שקשה,
עוברת על רקעים זהים, של גבעות, גבוה יותר, גבוה פחות, רגלי
הפצועה נגררת אחרי ואדי הקפור מוצאים מפי כמו הנשימה האחרונה.
אני מגיעה לעוד גבעה גבוהה במחשבה כי וודאי אחריה אראה גבעה
נוספת הדומה לה, אך בהגיעי לפסגה אני רואה, וזהו לא חושך,
מאחורי העצים הגבוהים שבאופק, זהו אור, ורוד-סגול, התחושה כי
לא ראיתי אור ימים רבים נעלמת ואף כי האור חלש, עיני
מסתנוורות, יופיו המסתורי של אור זה מושך אותי אני צועקת בשמחה
בכוחותי האחרונים קולי נישא על גבי הד למרחקים ונראה היה כי
האור זועזע מקול שמחתי. אז התחלתי ללכת לכיוון האור, התקווה
מלאה אותי בכוחות מחודשים שנשאו אותי בדרך עד לכאן, ככל
שהתקרבתי תחושה של חום נעים תקפה את ליבי, הרגשתי כי האור נמצא
בתוכי, נשאב לתוכי כמו הכוח, כמו התקווה דרך הנשימות, האור גבר
והתבהר ככל שהתקרבתי, צבעיו הלכו והתבהרו אך בוהקו הצבוע
ורוד-סגול נשאר.
כיצד יתכן כי אני צועדת ימים ולא זוכה להגיע, לגעת במבוקשי?
כאילו על אור זה תלויה תקוותי האחרונה, תחושת אזלות הזמן
חוזרת, כאילו חשבתי שמרגע שראיתיו, את אור זה, הגעתי אליו, אך
זה לא כך, ואני נחלשת, ורגלי הפצוע שוב עולה במחשבותיי כדי
לזכות עצמי ברחמים עצמיים, אך התקווה, התקווה - האור עוקץ את
הלב, ולא נותן לו מנוח, לא נותן לו להיכנע, כאילו האור צועק
לי: "הלחמי! הלחמי על כוחותייך! הלחמי בעצמך ואל תרפי עד
שתגיעי למבוקשך, גם אם קשה הביטי אל האור וזכרי כי הוא שם,
מחכה לך ולא בורח, מחכה שתגעי בו..."
אז המשכתי ללכת לא נתתי לעצמי להיכנע, להישבר, חשבתי שאלו
הזיות, שהאור בכלל לא אמיתי, שזה היה תירוץ בשביל להתקדם
קדימה.
אבל פתאום הבטתי באדמה שעליה אני דורכת... היא החלה להתבקע
בשברים המרצדים לאורך עד שהגיעו לנקודת האור, האור בקע מהשברים
ופגע בי בחומו הלוהט, חדר ונשאב על ידי כל תא ותא בגופי, מילא
אותי במהירות כואבת, לא הצלחתי לחוש ופתאום הכאב פגע בי ונפלתי
לאדמה על פניי, הגעתי לדבר האמיתי, זו לא היתה הזייה זה היה
אמת, הגעתי, אך פתאום התחושה היא כי הדרך לא היתה שווה זאת,
הכאב היה כה עז, סחף אותי עמוק אל תוך ים הדמעות שהזלתי, פתאום
הנגיעה במטרה היתה גרועה יותר מטלאות הדרך, אז מה שווה הדרך
שעשיתי?!
ראשי היה מונח על האדמה ועיני התגלגלו סביב, כאילו כאן אבדה
התקווה, אך האור... האור האופטימי שראיתי בתחילה, האור
הורוד-סגול מהאופק, נמצא מספר צעדים ממני בתוך בור באדמה, משם
קרן בבהירות, ניסיתי להזיז את אברי אך הכאב לא נתן, כאילו שלט
בהם בעצמו, כל שיכולתי לחוש היה כאב, חד וחזק כל כך, איבדתי
תקווה שקעתי לכאב ונתתי לעיני להיעצם, שכבתי שם, ככה, מספר
שעות אני מאמינה, וברגע של הבזק, לאחר השעות, עיני נפתחו,
זחלתי בתוך אזלות הזמן אל עבר הבור, ובנשימתי האחרונה זרקתי את
ידי פנימה, אל תוך הבור, הרגשתי שוב, הרגשתי את האור, רך ונעים
חמים מתחיל לעלות בעורקי ומתפשט לאט בכל הגוף, עוטף אותו וסוגר
כל פצע פתוח אשר בו, הלב חזר לפעום, הברק חזר לעיניים, רגלי
הפצועה נרפאה וגופי נמלא בכוחות מחודשים, נעמדתי לאט והבטתי
בשמיים הרמתי את ידי אל על, ידעתי שניצחתי, ניצחתי את החושך,
את העצב, את עצמי, חיוך מאושר עלה על שפתי בהביטי אל על,
ופתאום מהבור עלה קו דקיק של אור כאילו לנקודה הגבוהה ביותר
בשמים ומשם סגר את העולם בכיפה שקופה ומאותה נקודה גבוהה שפך
את אורו הוורוד לכל עבר ומילא את הארץ כולה באור והעצים בירוק
והאדמה בחום ופרחים בשדות נפרסו מכל עבר, ופרדסים ריחניים נראו
כלא נגמרים, והארץ נמלאה בצבעים כמו ביום הראשון שגמר אלוהים
לבנות את הארץ...
ואז ידעתי את זה, ידעתי שניצחתי, שהכל מאחור, שהכאב עבר וכל
המאמץ והכאב היו בשבילי, הרגשתי כאילו פעם ראשונה בחיי אני
חיה, עברתי הכל ועדיין אני מצליחה לעמוד על הרגליים ולחייך, אז
בסיפור הזה אני הגיבורה...