ואז הא מת.
אפשר לומר שהוא ציפה למוות, אולי חש בו, אולי אפילו ראה אותו
מתקרב. "כולם מתים בסוף" היא אמרה לו, ואולי זה מה שגרם לו
לחשוב על המוות. והוא בהחלט חשב, בעצם, נדמה היה שהוא חשב על
המוות הרבה. כל כך הרבה שהוא ראה את המוות בכל מקום:
בטלוויזיה, במחשב ואפילו במסעדות, בשווקים ובוודאי בבתי חולים.
הוא ראה הכל, וידע שיום אחד כל הכסף הזה, הניצוץ והטכנולוגיה
המתקדמת, כל החומרנות הזאת תיעלם. הוא ידע שהעולם לא ימשיך
להתקיים עוד הרבה. הוא ידע שיום אחד לא יהיו יותר מלחמות (לא
מתוך אופטימיות כמובן). הוא ידע זאת מהסיבה הפשוטה שבסוף כולנו
נמות. הרי אפילו היא אמרה לו.
זה היה ערב קר וגשום, מהערבים האלה שהדבר האחרון שרוצים לעשות
זה לצאת החוצה. אבל לא הוא. הוא אהב את הגשם (היה בזה משהו
מאוד טהור, מאוד יפה), ואת הקור שעטף אותו. הוא כבר עמד לצאת,
פתח את הדלת, כאשר הוא ראה אותה עומדת בחדר שלו. "מה לעזא.."
הוא עצר. "רגע", חשב, "ככה לא מדברים ליד אלוהים". הוא סגר את
הדלת, והרתיח מים. "ארבע סוכר, חצי כפית קפה, מעט מים, הרבה
חלב, שלושה אחוז". הוא הסתכל עליה במין מבט שכזה. "מה?", היא
אמרה, "אני אלוהים, אני לא באמת צריכה לשמור על הגיזרה". הוא
גיחך. עכשיו הכל מובן, אלוהים הוא, או יותר נכון היא, סתם עוד
אישה. הוא התחיל לחשוב על כל הרעב, המוות, המחלות, ובאיזשהו
שלב הגיע אפילו לצונאמי, נסחף טיפה במחשבותיו. זה לא שבאמת
אכפת לה מאנשים, הוא המשיך לחשוב, אכפת לה רק מעצ... "היי היי,
אני עדיין אלוהים, ואני יודעת מה אתה חושב, אז תרגיע. המלחמות
- לא אשמתי, הן סתם עוד מריבות אגו בין, אהמ, גברים. המוות,
נו, הרי כולם מתים בסוף. הרעב, מבחינתי עשיתי להם טובה. ס'תכל
איזה שווים הם. אתה יודע כמה בנות היו מתות להיות רזות ככה?
והצונאמי, טוב, אולי זאת קצת אשמתי אחרי הכל. הייתי במחזור...
אתה מבין, בדיוק נגמרו להם התחבושות שם למעלה ו.." הוא קטע
אותה. "למעלה אה? אז באמת יש גם עדן בשמיים!".
"נראה לך? כאילו, באמת נראה לך שיש לי כוח לעלות ולרדת את כל
זה בכל פעם שבא לי לדבר עם מישהו? ועוד עם עקבים? המקום הזה,
שאתם כל כך רוצים לראות נמצא לכם מתחת לאף. רובכם פשוט עצלנים
מידי בשביל לעלות אליו. אבל מי שעולה, חוזר אדם אחר, שמח
יותר.."
"הודו?! גן העדן הוא בהודו?!" הוא ציחקק לעצמו. כמה מצחיק זה
שאלוהים "עושה" סמים.
"אוי, אתה אידיוט. זה לא שאני משתמשת. אוקיי, ניסיתי, אבל באמת
פעם אחת, זה יכול אולי להסביר איזה צונאמי או שניים".
זה לא באמת קורה, הוא חשב. בטח התקררתי. אולי דלקת ריאות או
משהו. לך תדע עם כל המחלות שיש היום. בטח אני עומד למות.
"האמת, שכן."
"מה כן?"
"כן, אתה עומד למות מותק. מלאכי חולה, ואני צריכה להחליף אותו
היום".
"לא יכול להיות, אלוהים היא גם מלאך המוות?"
"כן, אבל רק לכמה ימים. הייתי לובשת שחור, שיזהו אותי, אבל זה
כל כך CASTRO של שנה שעברה, והקילשון המעפן הזה הרס לי את
הציפורניים".
"מתי אני.."
"עוד חודשיים. שמרתי מקום לנשמה שלך לידי. תתרגש, עוד חודשיים
אתה עומד לפגוש את כל הנשמות, כפרות עליהם. ועכשיו, אני חייבת
לעוף, יש לי בדרך עוד איזה בית אבות. אז נתראה בקרוב אה? ביי,
נשמה."
הוא עוד הספיק לשמוע אותה צוחקת, ואז היא נעלמה.
הוא עוד חשב עליה הרבה. מה זה הרבה, חודשיים. הוא חשב גם על כל
עניין המוות הרבה, ראה אותו בכל מקום. הסתכל על האנשים
המאושרים וצחק. הם לא יהיו מאושרים לנצח, זו סתם עוד קלישאה.
גם הם ימותו.
עברו חודשיים. אבל דקה לפני שהוא מת הוא חייך לעצמו. "לפחות
אלוהים כוסית".