זוכרת את המחנכת שלנו באותן שנים עברו, כשלמדנו יחד בבית-הספר?
אישה מבוגרת שהייתה מן מתרד אופייני למקצועה, אבל מתרד משעשע,
מקור בלתי נלאה לבדיחות שלנו, אותן בדיחות שאף אחד פרט לנו לא
הבין? זוכרת את הבגדים הרחבים שלה, חיוכה המעוקם, שערה שתמיד
היה עשוי במין תסרוקת סתורה שאת קראת לה "אפנת העתיד"? והאם את
זוכרת איך היא הייתה תמיד משוכנעת בחברות החזקה שלנו, בייחוד
באותם ימים שלפני הסוף, כשכבר לא ידעתי אם את בכלל מרגישה את
הנוכחות שלי בעולמך, האם היא רצויה שם... היינו נתקעות בה
בהפסקות במדרגות בין הקומות או כשחלפנו על פני חדר המורים,
והיא הייתה תמיד מחייכת באישור וגם איכשהו בהתפעלות נוכח
העובדה שתמיד בכל מקום הייתה רואה אותנו ביחד, ואני הייתי עונה
לה בחיוך משלי, סלחני ועצוב גם יחד, כי חיבבתי אותה, היא הייתה
די בסדר עבור אדם מבוגר, אבל היא גם הייתה רק צופה מהצד ולא
הצליחה לראות את הפחד בעיני, את הפחד שלי שאני מאבדת אותך.
וזוכרת אותו שיעור חברה משעמם כמה חודשים אחרי תחילת השנה,
כשעוד ישבנו ביחד, וידינו המונחות על השולחן היו משולבות,
ודיברנו בגניבה על משהו ואני השתדלתי לא לצחוק בקול כדי שלא
נסולק מהכיתה, ופתאום היא אמרה, תגידו, אתן לא חושבות שאתן
מגזימות, והרמתי את מבטי והיא עמדה ישר מולנו ונעצה עיניים
בידינו, באצבעות שהיו שזורות זו בזו, והקול שלה היה קשוח וחסר
נימה אישית, כמו אצל כל המורים כשהם נוזפים בתלמידים שלהם,
ואני לא ממש הבנתי את הבעיה אבל את כבר הסרת את ידך, אספת אותה
אלייך כשארבעים זוגות עיניים נעוצות בנו בסקרנות, ואני הסמקתי
והסתכלתי לתוך המחברת שלי כאילו דבר לא קרה ולא בגללנו המורה
פסקה לרגע מהדיבורים הרגילים שלה, ורק היד שלי נשארה באותו
המקום, במרכז השולחן, עדות דוממת למה שהיה שם לפני רגע, מחאה
פסיבית נגד משהו שקומם אותי במעורפל.
מאוחר יותר למדתי שמגע גלוי כזה היה אסור רק בשיעורים, ומעולם
לא הבנתי את הכלל הטיפשי הזה אבל גם לא התעכבתי לתהות על כך,
כי אלה היו כללי בית-הספר שמבוגרים קבעו, ושנה מאוחר יותר שתי
בנות אחרות מהכיתה שלי ננזפו על בדיוק אותו הדבר, אבל אז כבר
לא היית וזה כלל לא עניין אותי .
זוכרת איך ירדנו למחרת במדרגות, צוחקות, זרועך כרוכה סביב
מותניי בעוד שניסית לקלף תפוז בידך הפנויה ואני צחקתי על
ניסיונותייך הכושלים כשהיא פתאום הופיעה מולנו, בדרכה לאחת
הכיתות, ואיך עדיין צוחקות שברנו את המגע ואפילו נתנו לאיזה
מרווח להיוולד בין גופינו, והיא חייכה חיוך רחב ואמרה "זה
בסדר, זו חברות בריאה", ופרצנו ביחד בצחוק ומיהרנו להתרחק,
ואני חשבתי, היא לא יודעת, היא לא רואה עד כמה שאת באמת חשובה
לי, עד כמה שאת מרחיקה את הישות ההיא, האחרת, מתוך חיי.
אבל אולי היא ידעה בכל זאת. שנה מאוחר יותר, כשאת כבר לא היית
ואני הרגשתי את עצמי שוב נופלת לתוך האחיזה הקרה של אותן ידיים
לבנות בצורה בלתי אפשרית, הייתי מבלה את ההפסקות שלי בכתה או
בשוטטויות מעגליות בין מסדרוני בית הספר, רהב נגררת אחרי בחוסר
התלהבות, רואה את דמותך בכל מקום, על ספסל האבן בחצר, במדרגות
שזרם בלתי פוסק של תלמידים נשטף בהן, תחת העצים הדקים שליד
הגדר, מאחורי אולם הספורט על ריבוע האבן המוצל, ולפעמים
כשהייתי מגיעה מתוך הרגל מוקדם מן הרגיל, והכתה שלנו ריקה
עדיין, הייתי רואה אותך יושבת במקומך, בשולחן האחרון בשורה
השלישית, ראשך כפוף מעל מחברת ביולוגיה, משננת את הקצוות
האחרונים של החומר למבחן. ידיים בלתי נראות אחזו בידיי, ראש
רפאים נשען על כתפי, ושער משי לא קיים רפרף כנגד לחיי. הייתי
רואה בנות צוחקות חולפות לידי, אוחזות ידיים, והייתי מפנה את
פניי הצידה, ממהרת להסתלק לכיוון ההפוך, ורהב לא הייתה מבינה
איך באמצע השיחה איתה הייתי מסוגלת פשוט לקום ולהסתלק בלא לומר
דבר.
אבל למדתי להסתגל, להעלים את הנוכחות שלך מאחורי מסך, להתנהג
כאילו שדבר לא השתנה. העמדתי פנים, שמרתי על איזון. אז זה היה
כל-כך קל, כל-כך קל להגיד לעצמי שאני כמו כולם, להתמזג לתוך
הסביבה. והייתי מחייכת אל רהב, מקשיבה לבעיותיה הקטנות והלא
חשובות, לאותם דברים שבעבר הייתי משייכת אל חוסר בגרות מובהק,
והייתי צוחקת, ושוכחת, ודוחסת מחשבות לא רצוניות הרחק אל אחורי
ראשי, ומתעניינת בלא מעניין, ומעולם לא נעצרת כדי להתמקד בפרט
כלשהו בנפרד.
ויום אחד, בדרך הביתה, צוחקת ממשהו שרהב אמרה, מושכת בשרוולה
כדי שלא ניפרד בזרם התלמידים שסחף אותנו, נתקעתי באותה המחנכת
ליד שער בית-הספר. והסתכלתי עליה ולא רציתי לזכור, וחייכתי
ואמרתי היי, והיא סקרה לרגע אותי ואת רהב שעמדה מאחוריי,
ומעיניה נשקף פתאום מין מבט של הפתעה מאוכזבת כזו, מן עצבות
אפילו, ולמרות הרעש של התלמידים הדוחפים והממהרים הביתה שמעתי
אותה בברור כשהיא אמרה "זהו? אחת עזבה אז החלפת אותה מייד
באחרת?", והחיוך נמחק מפניי והלב שלי קפא, וטעמתי תפלות בתוך
הפה, והעולם התרוקן מסביב, חזר למצבו האמיתי, וחשבתי, היא
ידעה, כל הזמן הזה היא ידעה, ולא יכולתי להרים את עיניי
מהמדרכה, רואה את רבבות הג'ינסים והמכנסיים הקצרים, נעלי
הספורט והסנדלים שהצטופפו מסביב, והאישה הזו, שמזמן כבר הפסיקה
להיות המחנכת שלי, חייכה, אבל לא אותו חיוך רחב שזכרתי,
והוסיפה בסלחנות ואולי אף ברחמים, "אבל זה בסדר, זו הבחירה
שלך".
והלכתי משם, במהירות, דוחפת גופות מיוזעים הצידה, כמעט רצה
כשזרם האנשים התדלדל, ולא הבחנתי ברהב כשזו סוף-סוף הסיגה
אותי, לא אמרתי לה מלה כשהיא חקרה לגבי מה אותה מורה אמרה לי,
לא אמרתי לה מלה במשך כל אותה צעידה ארוכה הביתה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.