עומד הוא, יחיאל, ברחוב אלנבי, במרכזה של תל אביב,, ומביט בו
במצחצח הנעליים במבט מזרה אימה. עומד הוא שם בקומתו הקטנה, אך
מוצקה, שערו השחור ועיניו החודרות מאיימים על סביבתם וידו
משחקת בשתי הלירות האחרונות שעוד נותרו לו בכיסו, מגלגלת אותן
מצד לצד, בעוד הוא שוקל בדעתו את צעדיו.

מדוע עזב יחיאל את אמו האלמנה ואחיו ועלה לארץ ישראל אין איש
יודע ויחיאל מצידו אינו מספר. מעולם לא נמנה הוא בין הציונים
ולא שמעוהו אנשים מדבר על ארץ הקודש ובכל זאת, יום אחד קם, ארז
מטלטליו ונסע.

לשונות רכלניות יודעות לספר, כי בשל שפרינצה נסע. הוא, יתום
היה, בלא כל ייחוס ואילו היא, בתו של רב ברוך דער מלאך. אמנם
אביה כבר אינו בין החיים ואין עוד משחרי פניו זוכרים את אמה
ואותה וגם בעלי לשון הרע מספרים, כי לא פעם חמקה מבית דודתה,
בכדי לטייל בחברת יחיאל וכי חיבתה אליו היתה ידועה ברבים ובכל
זאת, כשביקש את ידה, סירבה, שכן ראויה היתה לשידוך רם מעלה
ממנו. יחיאל, איש גאה היה ולא יכול היה לשאת את עלבונו, לכן קם
והלך. כך מספרים הרכלנים ואנו, אין אנו יודעים האם כך היו פני
הדברים אם לאו וכל שיכולים אנו לספר הוא, כי ביום אחד יצא את
פולין מצויד בממון קטן שנתנה לו אמו, בבגדים טובים ובחבילת
כרים וכסתות שינעימו עליו את שנתו בארץ הקודש.

מיטלטלת היתה האניה על גלי הים ויחיאל מיטלטל היה בתוכה ומייחל
לסופו של המסע וכשזכה וראה את נמלה של יפו, מלמל תפילת הודיה
לאל עליון ובליבו פיעמה התרגשות גדולה, על כי עוד מעט קט יזכה
להציב את רגליו על אדמת הקודש. "שיר המעלות", היה מפזם, "בשוב
ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו
רינה"

מיהר לאסוף את מיטלטליו וביקש לירד לחוף, אלא שאז עצר בעדו
השוטר האנגלי וביקש כי ישלם לו דמי פיקדון. סרטיפיקט לא היה
בידו ולארץ ביקש להיכנס באשרת תייר. לשם כך ביקש האנגלי, כי
יפקיד בידו עירבון, אותו יקבל בחזרה, כשיצא את ארץ ישראל.

לא רק ממנו ביקשו האנגלים פיקדון, אלא מכל נוסעי האניה. היו
שנתנו ועלו לחוף בדרך המלך, היו שקפצו למים ושחו אל החוף
בהיחבא ויחיאל, שיהודי גאה היה, לא העלה בדעתו לשלם לאנגלים
כופר כניסתו לארצו וגם לקפוץ למים ולהכנס לארץ כאחד העלובים לא
עלה בדעתו, אשר על כן, נשאר הוא באניה וחזר כלעומת שבא, אל
אדמת איטליה.

כמדומה, חושבים אתם, נשברה רוחו של יחיאל וחזר אל בית אמו
בפולין? אינכם מכירים, לא את יחיאל ולא את רוחו. יתום היה
מילדותו ואלמלא תושייתה של אמו ותעוזתם של אחיו ושלו, לא היה
להם ולו מעט אוכל להביא אל פיהם, שלא לדבר על יותר מזה. כבר
כילד קטן, היה מבריח אלכוהול, תחת בגדיו, אל מעבר לעמדות
הגרמנים ומוכר אותו בריווח נאה וכעת, שבחור היה, היו השוטרים
האנגלים לשחוק בעיניו.

לאחר מנוחה קצרה הפקיד את כריו וכסתותיו בידי בעל האכסניא שבה
התארח ויצא שוב אל ארץ ישראל, הפעם בדרך היבשה.

נוסע היה ברכבת, מעיר לעיר ומארץ לארץ, עושה דרכו במסלול העוקף
את הים הגדול ומתקרב והולך אל אדמת ארץ ישראל. בדרכו פגש עוד
שני יהודים שרצו, אף הם, לעלות לארץ, אך הפרוטה לא היתה מצויה
בכיסם והוא, שהתברך בנפש גדולה, הזמינם להצטרף אליו ולנסוע
בחברתו ועל חשבונו.

כך התגלגלו שלושתם ממקום למקום עד שבאו אל תורכיה ומתורכיה
לסוריה ומסוריה ללבנון, שם מצאו מבריח שיביאם אל שערי הארץ
ולאחר שעמדו עמו על המיקח, הביאם עד אל הגשר אשר על נחל עיון,
הראם מרחוק אורותיה של מטולה ורמז להם בשפתו כי שם ארץ ישראל.

את שארית כספו, נתן לו, יחיאל, לאותו מבריח ועתה, צעד אל עבר
האורות, ניגש אל הבית הראשון בשורה ועמד לדפוק על דלתו, כשלפתע
הבחין בצלב. אלו לא יהודים, אמר לחבריו ושלושתם מיהרו אל עבר
הבית הבא. רק נסגרה הדלת מאחוריהם ומיד נשמעו קולותיהם של
האנגלים, המחפשים אחריהם,  ברחבי המושבה.

שלושה ימים הסתתרו במטולה וכאשר נדמה להם כי הרפו האנגלים
מחיפושיהם, ביקשו ממארחיהם לקחתם אל טבריה, שם, בקופה של אגד,
מסר יחיאל את שעונו ובתמורה זכו בשלושה כרטיסים לתל אביב.

איש גאה היה יחיאל ובשל גאוותו, סירב לשלם לאנגלים את דמי
הפיקדון ולהיכנס לארץ בדרך המלך. אשר על כן, בא לתל אביב
בדרכים עקלקלות ואין עוד בידו, לא ממון, לא כסתות ולא שעון
ואין לו בתל אביב מכיר או מודע או מקום להניח את ראשו או מקצוע
או עבודה. אך יחיאל, הוא נתן עיניו בעיר הלבנה ובחולותיה וליבו
אמר שירה. במקום שבו באים אנשים, כך חשב, בונים בתים ועושים
מסחר ואם אינך בין העצלנים, הרי שגם לך תמצא פרנסה.

אין הוא מפונק, יחיאל ואינו בוחל בשום מלאכה ואין משלח יד
שאינו מכובד מספיק בעיניו. דר הוא בצריף פשוט, מסתפק באוכל
מועט ועובד בכל כוחותיו. את שכרו הוא אוסף פרוטה אל פרוטה
וחוסך. נוכל רק לדמיין את חליפת המכתבים בין ישראל לפולין, את
הגעגועים, את התחינה כי ישוב, את הסירוב, עד שיום אחד, מגיע
המכתב המיוחל ומבשר לו כי נענתה לו שפרינצה ומוכנה היא ליתן לו
את ידה.

כמדומה, חושבים אתם, כי חוזר הוא, יחיאל, לפולין ונושא אותה
לאישה? אין אתם מכירים, לא את יחיאל ולא את עקשותו. נחוש הוא
יחיאל להביאה לישראל ולשאתה לאישה כאן, בארצו. בעיה אחת רק
עומדת לפניו והיא, כיצד יביאנה. הוא אינו לגאלי ולעזוב את הארץ
בכדי להביאה אינו יכול ואילו היא, סרטיפיקט לא תקבל ולשולחה
בדרך עקלקלה, כזו שבה עלה הוא, לא עולה בדעתו. מטכס יחיאל עצה
ומוצא לו מתווך אשר מוכן לקחת ממנו את כספו ולתיתו למצחצח
נעלים, יליד הארץ, לגאלי עם תעודות, בכדי שיסע זה לפולין וישא
אותה, שם, לאישה. כך תוכל היא לעלות לארץ באופן חוקי. כאן
תתגרש ממצחצח הנעלים ותינשא ליחיאל כדת וכדין.

שבעים לירות. זהו הסכום שנדרש יחיאל למסור בידי המתווך. בלירה
אחת, אוכל הוא ארוחת צהרים, במשך שנים עשר ימים. שבעים לירות
יכולות לכלכל אותו במשך שנתיים וארבעה חודשים. לא פשוט הוא
הדבר, ליחיאל, ליתן בידי המתווך סכום שכזה, אך דבר לא ימנע
בעדו מלהביא אליו את בחירת ליבו.

את כל חסכונותיו ערם לכדי צרור אחד, נתן בידי המתווך והמתין.
והנה הבוקר, התבשר על ידי המתווך כי, סוף סוף הגיעו לארץ וכי
מצחצח הנעליים מסרב לתת גט בידה ודורש לקבל עוד שתי לירות על
מנת שיאות לגרשה.

עומד הוא יחיאל ברחוב אלנבי, מביט במצחצח הנעלים במבט מזרה
אימה ומחשב בליבו לגשת אליו ולהפליא בו את מכותיו. אך יהודי
גאה הוא יחיאל ובעל נשמה גדולה ואין הוא חפץ שכך, במכות, יחלו
חייו עם זו שאהב. הולך יחיאל אל המתווך ונותן בידו את שתי
הלירות האחרונות שעוד נותרו לו. אין לו ליחיאל, לא את כסתותיו,
לא את שעונו, לא את ממונו ואף לא את חסכונותיו, אך יש לו את
שפרינצה לידו ואיתה הוא שוב מתחיל את חייו. נותן הוא את עיניו
בבתיה הלבנים של תל אביב ובחולותיה וליבו אומר שירה.

אין איש יודע מדוע החליט יחיאל לעזוב את ביתו ולבוא לארץ
ישראל. אין איש מבין מדוע לא חזר אל משפחתו לאחר שגירשו אותו
האנגלים. ועתה, שנתנה לו שפרינצה את ידה, אפילו הרכלנים
שבינינו אינם מוצאים עוד סיבה מדוע אינו שב לפולין.

אין איש יודע מדוע החליט לבוא לארץ הקודש, הרי מעולם לא נמנה
עם הציונים. ויחיאל? הוא אינו ממהר להסביר.
.