- "קס! קס!"
- "אה? מה?"
- "שוב נרדמת מול החדשות, תגיד לי מה קורה לך בזמן האחרון?"
בזמן האחרון באמת הרגשתי קצת לא מאופס. אולי זה היה החשיש
המוזר שעבר בסביבה, ואולי סתם, עבר לי החשק לכתוב
אבל הרבה זמן לא ישבתי וחשבתי על טיב העולם וכיצד הוא מסתובב.
בעצם, איזה טיב עולם?
סוף סוף אפשר להגיד שהגיעו זמנים טובים. אחרי ההתנתקות, יגיע
השלום, ואיתו החופש לעשן בלגאליזציה.
או שלא.
לאחר נפילת קסאמים חדשים, ואותו החרא הירוק שהגיע מאותם המצרים
ששמים את אותם תכשירי האיפור על הגאנג'ה כדי שנחשוב,
רק נחשוב, שהיא שוקלת יותר, או דביקה יותר.
אם איי פעם קיבלתם בארץ גאנג'ה בלי זרעים, סנסמיליה, כן? רוב
הסיכויים שילד אתיופי עם משכורת של שקל לשעה הוציא אותם משם,
ולמה? רק כדי שלאותם הערבים יהיו עוד זרעים לגידול הבא שלהם.
זה לא שאני גזען, פשוט אם אנחנו נותנים להם אדמות, למה הם לא
יכולים לתת לנו דברים טובים לעשן בתמורה?
את הממשלה אני בכלל לא מבין. בכלל. צריך לעוף מפה, ולעוף מפה
אני מתכוון במטוס, לא מאיזה פצצה של איזה מישהו מוזר עם חגורת
נפץ.
זה כבר OUT, היום למות בפיגוע לא יעשה אותך גיבור, זה הפך
לכל-כך שיגרתי, שכשמישהו אומר שהוא נפגע בפיגוע קופצים עוד 10
שמתחילים להראות צלקות וסיפורים.
זה גורם לך לחשוב לפעמים, אולי בעצם כל בן אדם שני בארץ נפגע
מפיגוע? ללא ספק כן. כל אחד. כל מי שרואה את זה בחדשות אומר
לעצמו,
מה אם זה היה קורה לי, במיוחד כשזה כל-כך קרוב לבית. הוא פשוט
קם, אומר לעצמו, מה אם זה היה קורה לי, ויוצא החוצה לראות את
מקום הפיגוע.
למה?
אנשים נהנים לראות גוויות ודם? אני לא מבין את אותם האנשים
המוזרים שיוצאים החוצה בכדי לחפש משהו במקום הפיגוע. למה לעשות
את זה?
למי זה עוזר?
טבע האדם. עניין מוזר מאוד. אולי במקום אחר בעולם הייתי מבין
יותר, אולי אם לא הייתי בישראל. אני צריך לנסוע למקום שונה
לגמרי, אחר.
אמריקה זה פאסה, מה כבר אפשר לראות בניו יורק חוץ מכמה כושים
אמיתיים, ולא אתיופים שלובשים ג'רזיז ובגדים גדולים וצועקים:
"או לה לה" בכל פעם שאתה עובר לידם.
קנדה. אני אסע לקנדה.
קנדה... ארץ החופש. או משהו בסגנון לפחות. אפילו בהמנון שלהם
האגו-מניאקים שרים "קנדה" לפחות 50 פעם, את השאר לא הבנתי כל
כך.
אספתי כמה חפצים, דברים שכל בן אדם צריך בחו''ל כשקר, בגדים
לרוב.
וטסתי לקנדה.
אפשר ללמוד הרבה מחו''ל, במיוחד איך הגראס שם וכמה ששלך חרא.
וזה מה שלמדתי. על בשרי בהחלט,
כל חבר שיבוא אליי וישאל אותי איזה גראס אנחנו מעשנים, ללא ספק
אני אגיד לו שאת הסוג הנורא ביותר. זה אולי אפילו לא גראס, אבל
המוח האנושי שלנו,
לא כל-כך יצליח להבדיל. כי אנחנו מעשנים ורואים רק את זה כל
הזמן.
זה כמו מאטריקס אם חושבים על זה. הגראס הישראלי הזה כולא את
המוח שלך בתוך כלא שאין לאן לברוח ממנו, זין עליו, ועל כל
השוטרים ששומרים עליו.
חזרתי מקנדה בן אדם שונה, לא כזה שחושב יותר טוב או יותר
מבוגר. בן אדם שראה עולם, ועישן גאנג'ה לא בארץ. זה עושה לך
משהו, למרות שניסיתי פעם,
עישנתי חומר שגודל בביתו של חבר והכל היה טוב ובסדר, אבל לא
כמו בקנדה. זה קנדה לעזאזל.
כשחזרתי לישראל תקפה אותי אותה התחושה שתוקפת כל בן אדם שחוזר
מארץ אחרת, בדרך כלל, ומן הסתם, עם גראס יותר טוב.
חזרתי לארץ האבטלה השעמום והחרא גאנג'ה (שכאילו כולאת אותך
בתוכה). והתגובה הייתה בהתאם. הייתי מבואס ולא היה לי שום דבר
לעשות, במשך הרבה זמן.
חשבתי על לגדל, ועל לקנות, ועל לקבל, אבל כל זה היה בגדר
מחשבות ואולי בגלל שהייתי סטלן על גאנג'ה ישראלית - לא עשיתי
כלום.
חיכיתי למשהו שיאיר אור ויוציא אותי למסע הזוי וחדש, רצוי עם
עידן, כי עליו עוד איכשהו סמכתי.
ואז זה קרה, בערב יום שישי, גשום אפלולי ודפוק יותר מכל השאר,
עידן דפק בדלתי ובידו שקית קטנה של משהו מוזר מאוד, ומזכיר
ירק.
עם חיוך הוא נכנס פנימה ומניח על השולחן שקית אמריקאית קטנה
ובתוכה כמה פרחים דחוסים ומנצנצים, עיניי חשכו.
- "מה זה?"
- "כמו מה זה נראה לך?"
- "לא יודע, גידול ביתי?"
- "לא, זה משהו יותר טוב."
- "נו? מה זה?"
- "זה גראס מהולנד. הכי איכותי שיש."
- "מה??"
- "אמרתי שזה גראס, מהולנד... הכי..."
- "הבנתי את זה, איך השגת אותו?"
- "סופרמן הביא לי."
- "סופרמן? באמת?"
- "כן."
- "חשבתי שהוא לא קיים..."
- "לא הסופרמן הזה יא מטומטם, סופרמן, יוני סופרמן."
- "אההה... אז תגיד..."
- "אני אגיד לך משהו יותר טוב. מה דעתך 3 קילו של כזה חומר?"
- "מה?"
- "תקשיב."
עידן מילא את ראש המבחנה של המכשיר שעמד על השולחן, בלי לקסס
אפילו, פשוט שם את הגוש שם והתחיל לעשן.
כשעיניו נהיו אדומות והוא היה "כשיר לשיחה" הוא התחיל לדבר...
לאט ולא ברור, מגמגם ונתקע, הוא ניסה,
- "יש... היה.. משלוח מהולנד"
- "מה? למי?"
- "סתום... תקשיב..."
לרגע זה נראה כחלק מסרט שבו האבא עומד למות ולהשאיר ירושה
לילד, ואחרי הראש שלי, בהחלט נכנסתי לאותו מצב הרוח...
- "דבר אחי, אני מקשיב"
- "משלוח... משטרה... חטפה..."
- "את המשלוח!?"
- "שורפים... ביום ראשון"
- "מעשנים? השוטרים?"
- "לא מעשנים, שורפים", עידן התעשת.
- "מה זאת אומרת?"
- "משמידים, מנקים עקבות, משמידים ראיות."
הרעיון הזדוני, שטני, ולא יודע מה, הרוע המוחלט הזה. איזה בן
אדם שפוי היה חושב על זה? לשרוף גאנג'ה. ובלי אף אחד שייהנה
מזה!
עידן ניסה להסביר דברים, ולדבר, אבל הכל פתאום נשמע מאומם ולא
מובן, איך אפשר...לשרוף גאנג'ה סתם... למה? למה?
הכל המשיך באותו הסיבוב המוזר של העניינים שלא הובילו לשום
מקום אלה לאותה מחשבה חסרת פואנטה - גאנג'ה, נשרפת סתם,
וככה ישבתי, בוהה בקיר ומנסה לחשוב איך ומה ולמה הגיעו למצב
כזה, עידן המשיך לדבר דברים שלא עניינו אותי עד שהוא פלט
משהו,
- "...להיכנס ולקחת, זה הכל, 3 קילו לעשן כל החיים..."
המשכתי לחשוב אבל המשפט לא נעלם לי מהמוח, משהו מוזר קורה
כשאומרים לך משהו, אבל אתה כל-כך ממוקדם במשהו אחר,
זה כאילו אתה נלחם לענות, ולענות זה הדבר הכי פשוט, אבל אתה
פשוט לא עושה את זה...
- "מה?"
- "אמרתי, שזה במחסן שלהם, ולהיכנס לשם זה לא כזה קשה. זה כמו
להיכנס ולקחת. שלושה קילוגרם. רק תחשוב על זה"
- "ומה הסיכון שלנו בזה?"
- "מה הסיכון?, מקסימום נגיד שחיפשנו את השירותים"
- "את השירותים... אתה גאון!!!"
- "חייבים לעשות את זה היום. יום ראשון הם מוציאים הכל."
- "מוציאים? לאן?"
- "לשרוף את זה."
- "לשרוף? לעשן כאילו?"
- "כבר אמרתי לך."
זה הלם בי בפעם השנייה, יותר חזק מהראשונה כנראה, כי הפעם באמת
הייתי בשוק...לשרוף גאנג'ה, ככה סתם...
- "צא מזה יא מפגר, בוא נחשוב מה עושים."
- "הולכים לשם."
- "צריך תוכנית"
- "לא צריך שום דבר, בוא נלך."
קמנו והתחלנו ללכת, עידן ממשיך לדבר על זה שמישהו ניסה להבריח
כמות גדולה מאמסטרדם, ונתפס, המשטרה שמה את הכל במחסן ראיות,
ומתכוונת להשמיד הכל בקרוב,
להשמיד... זה אומר לשרוף, סתם, לא בשביל אף אחד. לשרוף.
המשכנו ללכת עד שהגענו למבנה אפור ומוזר, כשאני אומר אפור זה
לא בגלל שהכל היה בסלואו מושן ומוזר מאוד, אלה בגלל שהוא באמת
היה בצבע כזה. אפור.
מהבניין יצא בן אדם, כבן 25, לובש טרנינג שחור וחולצה שחורה,
ושאל את עידן אם הוא מוכן, יותר מאוחר הסתבר לי שאותו בן אדם
ארגן את כל המשלוח לארץ,
ועכשיו הוא גם ארגן לעצמו להחזיר את המשלוח. דרך עידן כנראה.
נסחפתי שוב למשהו שפעם אחרי פעם הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליו,
עוד סרט מוזר מאוד עם עידן, שיכול להסתיים בכלא, וזה לא טוב,
בכלל. לאף אחד.
הגענו לבניין מוזר שבגדול היה כתוב עליו משטרה, ומסביבו היו
הרבה ניידות. המקום נראה דיי נטוש, בהתחשב בכך שהזמן עבר דיי
מהר ולא זכרתי באיזה יום אנחנו, היינו ליד תחנה דיי ריקה,
הבן אדם המוזר נעמד ליד סולם שהיה צמוד לבניין, והתחיל לטפס,
אחריו עידן, ואני מסיים את התור.
מצאנו את עצמנו על הגג, כשרוח נושפת בפנים וכולנו נעולים על
מטרה אחת ויחידה, להוציא את הגאנג'ה ההולנדית מידי החוק.
הייתי מפוצץ.
ברגעים כאלה אתה באמת מבין כמה חזקה ההשפעה של הסמים האלה
עלייך, רק ברגעים בהם אתה לא חושב על מה שעשית ומה הביא אותך
למצב הזה,
ברגע שבו מרימים את כסא היום הולדת שלך טיפה יותר מדי קרוב
לתקרה, אתה מבין. משהו פה לא בסדר.
הזמן כאילו התחיל לרוץ אחורה, ובין ניפוץ החלון המוזר לידי לא
הצלחתי להבחין בהרבה, הבן אדם שלף חבל מתוך הכיס האחורי,
והתחיל לרדת לאט לאט למטה,
- "יש פה מלא חרא מוזר", נשמע קול צעקה מלמטה,
- "חפש לפי הריח", הדריך עידן מלמעלה
לא ידעתי מה לעשות, ולא עשיתי הרבה, אז המשכתי לראות את הסרט
המוזר שהתרחש לידי, לפתע משום מקום החלה להתנגן מוזיקת סלסה
מקפיצה, וזה נתן לעניינים זווית אחרת,
יותר מצחיקה.
הכל נהפך להיות קרנבל שטויות ענק, בדיוק ברגע שבו השוטר מלמטה
שם לב למשהו מוזר שקורה על הגג, והתחיל לצעוק אלינו, נרקומנים
הוא אומר, דור מעפן, ככה זה.
- "אנחנו כבר באים מר שוטר" נשמעה צעקה,
- "עידן? מה אתה עושה?"
- "אני? מה קרה?"
- "למה צעקת?"
- "לא צעקתי."
- "לא צעקת אנחנו כבר באים מר שוטר?"
- "ששש... למה אתה צועק?"
- "עידן, מה עישנו שם אצלי בבית?"
- "חכה."
עידן המשיך לצעוק לעבר האיש למטה שיזדרז, בעוד השוטר עשה את
דרכו אלינו, למטה מתוך החלון השבור על הגג נשלפה יד, והאיש עלה
למעלה במהירות בה הוא צלל למטה, ובידו שק,
- "בוא נזוז", הוא אמר,
המוזיקה הספרדית המוזרה לא נעלמה מהשטח והמשיכה לנגן, חזק
יותר, השוטר התקרב והחל לצעוק שטויות, בזמן שעידן מנסה לדבר
איתו אני והאיש המוזר התחלנו ללכת,
בקצה העין שמתי לב שעידן אומר משהו מוזר מאוד לשוטר, וממשיך
ללכת אחרינו, והשוטר לא עושה כלום. עומד.
הכל התערפל, והתחלנו לרוץ לעבר הבית שלי, בחיים לא רצתי בכזאת
מהירות, כאילו משהו רודף אחרי... ומשהו באמת רדף...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.