לאגואיסטית הזאת שהיא, אלוהים שלל ממנה את כוח האמונה, זה
שמחזק אתכם כשקשה לכם, זה שמחזיק אתכם איתנים... היא לא מסוגלת
להאמין בדבר; לא בדת, לא בו, לא בעצמה, ולא באף אחד אחר...
פעם אמרו לה שבאמונה יש חיים
היא לא מסוגלת להאמין שהיא מסוגלת להיות יפה, שאפשר להתמכר
אליה, לכל פרט ופרט שבה, בחייה, בדרכיה, המזוכיסטיות שלה...
המניאק היה אוהב לראות אותה, להגיד לה בסוד כמה היא יפה... שאף
אחד לא יידע, לראות את העצב שהדהים אותו בעיניה, העצב שהקפיא
את העולם כל פעם שפגשו עיניה בעיניו של אחר. העצב היה גדל,
מתעצם, הוא היה נהנה לראות אותה בוכה, עיניים אדומות, דומעות,
זה היה הופך אותה עדינה ושבירה יותר ממה שהייתה גם ככה; זה היה
עושה לו את זה: היא יושבת על הרצפה הקרה בחדר, מחבקת את ברכיה
לבדה ובוכה דמעות שקטות, חמות, גדולות... וכל העצב שבעולם
נקווה בהן.
"אנשים שלא בוכים ומתחילים לבכות באינטנסיביות הם אנשים בעלי
שמחת חיים לשעבר ועצבות אינסופית בהווה" אמרה לה הפסיכולוגית
הוא יושב מוקסם ומעריץ את הדמעות האלה שיצר, את הגוף הקטן
והמצונף הזה, את טיפות הדם הקטנות שליוו אותו על ירכיה, זורם
באיטיות חמה, בוהקת ומעוררת ארוטיות בלתי אפשרית אצלו על צלקות
קודמות שלה, חלקן עוד לא הגלידו לגמרי עדיין.
היא תמיד הייתה לוחשת, כאילו לעצמה אבל בכוונה שרק הוא ישמע,
רק בשבילו, "אם אני אתאבד זה יהפוך את החיים שלי לבדיחה הכי
מצחיקה שאי פעם הייתה".
הם אמרו לה שמתאבדים לא חושבים אף פעם על האנשים שהם משאירים
מאחור - היא כן. היא תצחיק את כולם.
וזה היה בגלל האירוניה שהעצב שבחייה הכניס בה, מה שהוא עשה לה,
מה שהעולם שיצר בשבילה עשה לה, העובדה שהוא ניסה שנים ולא
הצליח והיא תצליח, היא יודעת, כי הוא רוצה שהיא תצליח, העובדה
שבכך תסגור את המעגל הפעור של חייה בסיומת הזאת.
היא יושבת עכשיו, אוכלת לבדה, והוא, אלוהים, מתבונן בה,
בטקסיות שבאכילה שלה - היא אכלה בזוגות ואז בחצאים, הוא ידע
שנתן לה את זה וגם היא, סמליות לבדידות שלה בלעדיו וכמה שהיא
לא מאמינה, כך הוא מתנקם בה, ברומנטיות מעושה למראה: 2 זיתים,
2 פרוסות עגבנייה דקות, 2 פטריות שמפניון קטנות, 2 פרוסות
מלפפונים עגולות ודקות, 2 רצועות גמבה דקות, 2 חתיכות גבינה
צהובה שוות וחצי מחצי לחמניה אותה חתכה כמובן גם לשניים. ואז
החלה לאכול והוא מתבונן בה, חותכת שווה וישר - חצי זית, חצי
פרוסת עגבנייה, חצי פטרייה וכך הלאה, לפי הסדר, לא מערבבת
ומשסיימה את החצאים נתנה לכלבה את האחד וחצי מכל דבר שנשאר.
זאת הבדידות שלה, והוא היה נהנה, מתענג, אלוהים הסדיסט שלה
מתחרמן לו בשקט מהעינוי שכפתה על עצמה כביכול.
והאלוהים יושב, צופה בה; צנומה, עצובה, דומעת, שבעה, חבולה,
יפה, קטנה, סקסית, ובודדה בבדידות שלה - רוצה למות -

אלוהים התאהב בה.