אני, ישראלי לכל דבר (פרט לעובדה שנולדתי ברומניה ואני חי
בארה"ב), מהלך לי ברחוב הומה אדם.
"גלופ גלופ" אומרת לי הבטן.
"מה קרה, יש לך פלוץ?" אני שואל בדאגה.
"גלופ" היא עונה בקול שבור.

עכשיו, אני - בתפקיד הישראלי הטיפוסי והמצוי - שוקל את
האפשרויות שלי ומחשב השלחות לטווח הקצר והארוך.
חישוב חפוז משאיר אותי הפוך ובודד, כשמולי מפלצת בעלת תריסר
ראשים.
"מי את, כונפה, התגלי!" אני צועק.
"אני דילמה." הראש השני מימין עונה לי.
"אה, דילמה, יענתי בעיה קשה הנראית חסרת פתרון." אני אומר.
"לא יודעת, אמא שלי מתה בלידה."
0o
"אז מה האפשרויות שלי, דילמה?"...

וואלה, עכשיו אני שוב ברחוב, מוקף אנשים ומצויד בידע אותו
רכשתי מהמפגש עם דילמה.
בן אדם נורמלי, אמרה לי דילמה, היה בולע את הפלוץ בשקט או הולך
הצידה ומפליץ.
"על הבולבול הציוני שלי! למה מה קרה שאני אלך הצידה ואפליץ,
בעודי מסתכן בחשיפה.
אני אדחף בין איזה חבורה של אנשים, אשחרר את ווילי ואמשיך ללכת
כאילו לא קרה כלום.
תני להם לשבור אחר כך את הראש בניסיון לגלות מי מהם שיחרר,
עליי בחיים לא יעלו."

מה, רק לי זה נראה הרבה יותר הגיוני?

וככה הייתי עושה תמיד, עד שיום אחד הגעתי לסין.
בסין יש להם דרך לעלות על דברים כאלה, הם משחררים לאוויר גז
כזה שהופך סגול כשהוא בא במגע עם פלוצים.
ואני מאיפה לי, מה אני סיני?
אז היה לי פלוץ, מצאתי חבורה של אנשים, עשיתי את שלי ועם חיוך
משוחרר על הפנים המשכתי בדרכי.
אחרי 3 מטר אני מרגיש כאילו מלא סינים נועצים בי מבטים. אני
מסתכל שמאלה, רואה סינים נועצים בי מבטים עם פיות פתוחים.
מסתכל ימינה, רואה סינים נועצים בי מבטים עם פיות פתוחים. פונה
אחורה, רואה שובל של גז סגול שמוביל מזירת הפשע לתחת שלי.

"פאק," אני חושב "ידעתי שאסור היה לי לשתות את המיץ ענבים הזה
של טמפו שהבאתי מהארץ. לך תקנה מיץ ענבים מחברה שבירת הדגל שלה
היא בירה מכבי."

אחרי זה אני לא יודע מה קרה כי ירו בי חץ הרדמה ושמו אותי
במכונים משוריינת, לא לפני שקשרו אותי בחבלים עם ציורים של
אורז. 3 שוטרים סינים היו שם, שניים הכניסו לי מכות והשלישי
חיפש לי בכיסים. אחרי זה נסענו עד שהגענו להודו, כשבדרך אנחנו
עוברים את בורמה, בהוטן ובנגלדש (שם עברנו מעל נהר הג'מונה).
עשינו הפסקה בקלקטה כדי שהנהג שחיפש לי בכיסים ושני הסינים
שהכניסו לי מכות יוכלו להתענג על קפה בסטארבקס המקומי.

עם קומה של השמש, והאור הראשון שהפציעה דרך חלונות הסטארבקס,
המשכנו בדרכנו. תוך דקות הגענו לנפל, ומשם המשכנו לטיבט (שהיא
בעצם חלק מסין, ככה שאין לי שמץ בשביל מה היה כל הסיבוב הזה).
אבל אני לא באמת יודע את כל זה, זה הכל השערות. הכניסו לי חץ
מרדים בצוואר, זוכרים?

בכל מקרה, כשקמתי כבר לא הייתי בקונמינג בכלל, ולשמחתי גם לא
היה יותר שובל סגול
שיוצא לי מהתחת.
"צ'ינג צ'ינג." אמר לי איש נמוך קומה, אסייתי למראה, לבוש כולו
בבגדים כתומים, בעודו מגיש לי צ'אי.
קמתי ממיטתי ושאלתי "איפה אני?"
"אתה בממלכת שמבאלה."
"אה, שמבאלה, ממלכה טיבטית מיסטית שחבויה מעבר לפסגות הרי
ההימליה המושלגות." אמרתי.
"לא יודע, אמא שלי מתה בלידה."
0o
"בכל מקרה, מה אני עושה פה?"
"לכאן מביאים את כל הישראלים שמגיעים לסין."
מה... למה?"
"כי הם לא יודעים לבלוע את הפלוצים שלהם, או לזוז הצידה
ולהפליץ כשאין עשרות אנשים מסביב." הוא אמר לי בסינית, ואני לא
הבנתי מילה ממה שהוא אמר, אבל אני בטוח שזה משהו בסגנון הזה.
"אז מתי אני משתחרר הביתה? יש משחק מכור עוד יומיים."
"אתה לא חוזר הביתה, אתה נשאר פה לנצח."
"וכשאני אמות, אתם תשלחו עצמותי לישראל, נכון? כאילו... אני לא
רוצה להקבר פה עם כל הצהובים האלה. המקום שלי זה ישראל."
"אז זהו, שלא."
"מה לא?!" באמא שלי, הייתי ככה קרוב ללפתוח לו את האמא.
"אחרי שתמות אנחנו נעשה ממך בושם."
"בונא... אין לכם טלויזיות פה בהימליה? היטלר עשה משו דומה
באירופה לפני 60 שנה."
"חחחחח, כן, כן אחי," הוא ענה לי בהתלהבות "אבל קבל את
האירוניה שבזה... אנחנו שמים אתכם בחדר גזים. הבנת אחי? חדר..
-גזים- ! חחחח, אתה חייב לראות את האירוניה שבזה."
"אני מניח..." עניתי בחוסר התלהבות, "אבל מה אתם עושים עם
הבושם שלנו אחר כך?"
"מה-זאת-אומרת? אנחנו מחלקים את זה לסינים האומללים שנפגעו
מפעולות האיבה שלכם."
"אתה מתכוון לפלוצים שלנו? למה אני לא יודע מה זה איבה."
"כן. ועכשיו תסלח לי, אני הולך לאכול קוטג'. יום נעים."
"גם לך גבר, גם לך..."

הסוף