ירדתי בתחנת בת-גלים. "למה היא לא שולחת לי הודעה בחזרה?" אני
מנסה להישמע מופתע אבל זה לא באמת עובד עליי. אני, יודע למה
היא לא חוזרת אליי באמת. ושולח עוד הודעה. בזזזז, המכשיר רוטט
ואני שולף אותו ובולע בעיניים רעבות כל מילה ומילה.

"אני מעדיפה לא לראות אותך יותר" היא אמרה. ושזה מפריע לה
ולחבר שלה. כבר שנה שהיא איתו. כבר שנתיים שאנחנו לחוד. כבר
ארבע שנים שאני מכיר אותה. מאוהב. אף פעם לא היה לי משהו כזה.
חזק ומתוק מסעיר ומעורר לי פרפרים כאלה בבטן. ועכשיו היא נגדי,
לא מבינה, לא רוצה לדעת. וגם כשהיא כן אני הורס את הכל, כמו
אידיוט, לוחץ עליה עם טלפונים ואס.אמ.אסים עד שהיא שוב פעם
"מעדיפה לא לראות אותי יותר".

חבל, חבל לי על האנשים בתוכניות הרדיו - "אתה לא יכול להבין
רמז?" או חברים שמנסים לעזור - "תתגבר עליה, זה נגמר" ו - "אתה
חייב להמשיך הלאה". רואים שלא הייתה להם אהבת אמת אף פעם, או
שהם מתכחשים לה. בעצם גם אני כזה, כמו כולנו. מנסה למלא את
החללים הריקים בעוד ועוד עוד עד אשר הם מתמלאים בבדידות.

רציתי שיאבחנו אותי, להגיד לי אם אני נורמלי, או לפחות מתאים
לנורמות של החברה. למה שהיא מגדירה ש"נורמלי". מי קבע את
הגבולות בין השיגעון ללהיות נורמלי? הרי כולנו כל כך שונים. מי
אמר לו שזו התיזה הקובעת מי יכנס למעגל החברתי ומי יפלט
כ"משוגע" ויכפו עליו אשפוז או טיפול או כדורים שהם סתם עוד
סמים מדכאים לצורך הגדלת רווחי יצרני התרופות? איפה שהוא רציתי
להיחשב לא נורמלי. דווקא. רציתי שיגידו לי - "אתה מנותק
מהמציאות, אתה לא מתקדם, אתה כלום". אולי אז הייתי מבין שהמצב
אליו נקלעתי היה בעל-כורחי והייתי מאשים את האופי הדפוק שלי
(או את מה שהחברה שלנו הגדירה כ"אופי דפוק".).

בינתיים בדרך לבסיס, הגשם ניתך עליי מלמעלה, מנקב בגופי חורים
כגודל הטיפות. איך שלא תתחמק, הן ישיגו אותך. "בחיל הים לא
הולכים עם מטרייה," ממלמל לעצמי בגאווה ומפטיר איזו קללה בחצי
פה. בראש עולות לי שוב תמונות מסיום הקורס שלי. בתמונות היא
בולטת. לובשת לבן, נראית כמו מלאך, שונה. השיער החום בהיר שלה
פרוס בחצי סער על הכתף, גולש במורדות גופה. מבט כחול, חודר
ומלטף וחיוך בתולי ומבוייש.

ימי התום תמו. קיבלתי שוב אס.אם.אס ממנה - "אני לא מתכוונת
לדבר איתך יותר", "ותפסיק לשלוח לי הודעות". מייד נופל לי הלב
לקרביים, מתגושש עם הרגשות שמטלטלים אותו לכל הכיוונים. "היא
שונאת אותי," אני נתקף בהיסטריה בפעם המי יודע כמה. "מתי זה
יגמר?", אני חושב לעצמי. אבל הלב לא נשמע להגיון והוא פועם
במנגינה משלו, בקצב הולך וגובר. הלב, הלב הכואב.

לאחרונה ניסיתי לרצות אותו עם איזה שיר שכתבתי לה. ולמדתי
גיטרה ושמרתי על כושר רק בשביל שימלאו לי את החדרים שנשארו
ריקים. ריקים אחרי שהיא עזבה. תארו לכם דירת 4 חדרים בה גרה
נערה מאושרת. ויום אחד, היא קמה, עוזבת ומשאירה את הדירה ריקה,
שוממת ומלאה בפולשים זרים החודרים אליה מדי פעם - הגעגועים.

אולי אני נשמע פגוע אבל האמת היא שפגעתי בה. אני זה שעזב
והותיר אותה לבד, עם המשפחה שלה, החברים שלה וכולם עמדו לצידה,
ולמרות הכל היא נשארה נאמנה, לבד מול כולם, אליי. ולא הייתי שם
למענה, בתקופה הכי קשה שלה.

חשבתי שאולי כדור אחד בראש שלי יסדיר את החוב שאני חב לה, אבל
זה לא יעזור. אז מה אם אני פחדן, גם ככה בשבעה היא תבכה
בזרועות גבר אחר, תשכב לצידו במיטה ובסופו של דבר תתחתן איתו
ותלד לו את הילדים שיכלו להיות שלי. אז מה זה פותר? עדיף לחיות
ולהילחם עליה, ככה לפחות אולי יהיה לי סיכוי, או שאשקע
במלנכוליה עמוקה.

אני ממשיך בדרך וכבר כולי ספוג מים וקר לי. הרוח מביאה משבים
אשר מצליפים בבשר וחודרים לעצמות. הרציף ארוך וכולו בטון אפור
וקר כמו דירת ארבעת החדרים של הלב שלי. כבר שנתיים שהיא סגורה
על מנעול ובריח ואני לא נותן לאף אחד פנימה. קשרים נפרמו,
הקרובים התרחקו ומבחינתי העולם יכל לקרוס מחר, רק שכל מה
שעניין אותי היה קשור בה.

רציתי לספר את כל זה לקב"ן, להעלות את זה בכתב לתחרות סיפור
קצר, לעשות מזה סאגת אופרה או סרט דרמה. ובסוף כל זה יגידו לי
"אנחנו מבינים אותך, כולנו באותו הסרט," או - "היא לא שפויה
שהיא לא איתך". רציתי שכל העולם יעמוד לימיני ויזעק ש - "הזמן
יעמוד מלכת עד שהם לא יחזרו". אבל זה לא קרה. ולפעמים אני רוצה
פשוט להגיע ולהיכנס אלייך הביתה. לא לעשות סיפור מהמבטים
ההמומים של ההורים שלך שבוהים בי. להשיב להם בחיוך. להיכנס
אלייך לחדר, לכרוע ברך ולהגיד - "התינשאי לי?" ולשלוף לך מיד
טבעת נוצצת ושוקולד, שוקולד פרה כזה שאת כל כך אוהבת לאכול.
כזה שנדלקות לך העיניים רק מהמחשבה עליו מתמוסס לך בפה ומשאיר
רק טעם מתוק, נותן לך דקה של היי, ומשאיר אותך משתוקקת לעוד
רגע מסעיר כזה שישתווה לו.

כולכם בוודאי כבר מבינים שאני לא מטורף, אני אנושי, רגיש, ושאת
הדבר החשוב לי ביותר בעולם.
אבל לא יכולתי להקיא בעוגה ולצפות שהיא לא תסריח. אז אני חייב
כל פעם להרוס את זה מחדש, לוחץ עוד ועוד כי זה חשוב לי, אבל את
מרפה בטבעיות במקום למשוך.

"טיפש!" אני צועק ומכה בראש - "איך יכולתי להיות כזה טיפש?"
ומשאיר את עצמי באוויר. רוצה לחזור להתכנס אל עצמי, להתגורר לי
לבד בדירת ארבעת החדרים. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. אבל לא
טוב היות האדם לבדו. ובפרט לא בלעדיה.

עדיף שאת הטירוף הזה אני אגנוז, זה רק מרחיק. אנשים, מנסים
לעבוד בהגיון, אבל עובדים עם הרגשות שהם הפוכים להיגיון. אהבה
גדולה שמתפרצת הם הודפים, ובן אדם שמרחיק אותך, רק תרצה אותו
יותר ויותר קרוב. זה פאק בייצור שאם היה נפתר היה חוסך מאיתנו
סבל רב, אבל ככה אנחנו, הפוכים, מנוגדים, וניגודים נמשכים. ככה
לימדה אותי לפחות המחנכת הכי טובה שלי בתיכון.
אז עדיף שלא. עדיף לשמור הכל בלב. לחיות בשקר גמור, להקים
משפחה ממוצעת ולמות חצי מאושר, כשהחצי השני נמצא אצלה ושם הוא
יישאר כנראה לעולם.

על עמוד חשמל ראיתי שלט "דירת ארבעה חדרים - להשכרה. דרוש שותף
לאכלוס מיידי. נועה -050-6637904". "אולי זה הצאנ'ס שלי. אולי
בכל זאת יהיה בסדר." אני מהרהר לעצמי אבל הלב יודע שאותו נטשו
הבעלים, ואצלו בינתיים גרים הגעגועים. מחר, כשנקום לבוקר חדש,
שוב אחשוב עליה, הם ידפקו על הקירות, מתחננים לצאת, אבל עד
שהיא לא תחזור הדירה תישאר כך. ריקה מבפנים, בודדה, לבדה, חסרת
אהבה.