כל העולם מאונן, חשב לעצמו מאיור, והמשיך לחבוט בעוצמה באיבר
פינו המזדקן. הוא דמיין אותה בראש, צוחקת, ערומה עם תחתונים...
הוא נוגע בירכיה, נושק לבטנה החלקה, ידו מטיילת במעלה ואדי
הבשר ובמעמקי הזיכרון והדמיון. "מאיור, האוכל מתקרר, בוא
לשולחן. הפתיתים לא טעימים כשהם קרים", היא קראה לו. הוא פמפם
ביתר שאת, מנסה להאיץ את הגמירה; ברם, ללא הצלחה. מאיור הוריד
את היד מהדוושה, קיפל את מכנסיו, וירד לאכול ערב.

אולי באמת ניסע לברצלונה לסופ"ש, אני חושב לעצמי, ומביט בה,
רוכנת מעל הכיור. יהיה כיף, נטייל, נחזיק ידיים בראמבלאס
ובפארק גוואל. אולי נזדיין, אולי מאחור. "אז מה את אומרת,
דנה?" אני זורק לה. היא לא מסתובבת. "על מה?" "על ברצלונה" "מה
איתה?" "אולי ניסע לשם באיזה סופ"ש" אני מנסה להתלהב, האמת
שאני באמת מתלהב מזה. "מתי בדיוק?" היא מתלהבת קצת פחות, למרות
שעכשיו היא מסתובבת לכיווני. "לא יודע, אפשר מבחינתי כבר יום
חמישי הבא". היא לא עונה, ואני שומע את רעש המים מהברז שפוגעים
בסיר המלוכלך, ואת השפשוף של הסקוצ'ברייט בדופן של הנירוסטה.

''22 יורו על השאטו-בריאנט" לעס מאיור, בלע ועיכל. "אבל איזה
סטייק..." הוא הנהן בראשו, לגם מהיין וחייך לאשתו. היא הסתכלה
עליו לרגע, והחזירה מבטה לצלחת שלה. "סליחה" היא פולטת, אחרי
שרגלה פגעה בטעות ברגלו של מאיור מתחת לשולחן. "אפשר עוד
מיונז?", מסמן מאיור למלצר. מחר יתחילו הסיילים, הוא חושב
לעצמו, ואני אסתובב איתה, ונרגיש כמו זוג.

למה תמיד כשנפרדים ומדליקים רדיו יש שיר עצוב (חוץ מב-99FM),
ולמה כשאני מזדיין ומסתכל עליה אני עוצם עיניים ומדמיין אותך.
מה זאת אהבה? כשעומד לך הזין רק מזה שהבחורה בסביבה, בחדר,
כשאתה קרוב אל הגוף שלה.  

"מאיור, אנחנו חייבים לדבר" היא אומרת. אני נדרך. "מה קרה?"
"אני לא יודעת עוד כמה זמן זה יכול להימשך ככה" "מה, מה, על מה
את מדברת?" "אתה חייב לדבר איתו. הוא כל היום או עובד, או
לומד. לפעמים גם ישן. בקושי החלפנו מילה בחודשיים האחרונים"
היא מסתכלת עליי בעיניים מודאגות. אני נרגע קצת. "אין בעיה,
אני אדבר איתו אח"כ. הוא ילד, מה את רוצה? נשאר עוד פירה?" אני
מביט בעיתון שמולי, נושם, ונושם לרווחה.
XX
ובבוקר כשהתעוררתי הבנתי שאני אוהב אותה, עדיין. ברדיו שהעיר
אותי התנגן "סוזן" של ליאונרד כהן, ואני הסתובבתי, והבטתי
באשתי שישנה עדיין. הסתובבתי חזרה, ועצמתי עיניים. מסכנה.