"הפרעתי לך?" אני שואלת אותך, ומתכוונת אם הפרעתי לערב שלך עם
עצמך, למסלול השקט של חייך, אם בכלל שיניתי משהו... או שהכל
נשאר על מקומו כפי שהיה.

"לא, לא" אתה עונה, נחרץ. אני לא יודעת אם להיעלב או לחוש
הקלה.

אנחנו יושבים אצלך בחצר ושותים את התה המוזר. תה שיש לו טעם
מר, לפי מה שאתה אומר. אני בכלל לא מרגישה. באותה המידה יכולת
לשפוך לי לספל סיד, ואני הייתי שותה. שותה ומתבוננת בך. ולא
זקוקה לכלום.

אתה מספר לי עליה, החדשה. אני מחייכת כאילו נסחפת יחד איתך
בהתלהבות הראשונית של אהבה חדשה, ויודעת שלא אצליח לעמוד בעוד
חברה שלך. לא אעמוד בזה.

"ומה איתך"? אתה מפתיע, "יש לך מישהו? מישהו שאת רוצה?"
 
אותך! אותך אני רוצה יא' עיוור! איך אתה לא מבין??
מה נראה לך שאני עושה כאן בשעה אחת בלילה? מוכיחה לעצמי שוב
שאני מטומטמת פתטית שמייחלת לדברים שלא יקרו לעולם, משחקת אותה
כאילו חברה טובה, כאילו סתם באתי לשבת איתך, להעביר איזה ערב,
ובאמת בתוך הגוף שלי הכל גועש ורוחש וכל נשימה שלך עושה סופות
הוריקן בתוכי.

"אני? כלום..." ושותקת.
אני לא יודעת לשקר בקול רם.

והנה מגיע השלב בשיחה שאתה מדבר ואני לא שומעת אותך. הופכת את
עצמי לזבוב קטן על הקיר, בלתי נראית כמעט, אפילו לא מזמזמת.
והעיניים גומעות אותך, משתדלת לא להביך אותך. גומעת את הבעות
הפנים שלך.
ואיך פתאום נפלט לך צחוק ומתגלגל מתוך פיך, ואתה כמו תמיד נבוך
קצת וכאילו מתבייש בו, בצחוק היפה הזה, ובולע אותו חזרה פנימה,
אבל העולם מיטלטל כבר עם הד צחוקך.

או שפתאום הפנים שלך נעשות רציניות כאלה, ואתה כולך מרוכז במה
שמולך, יש לך את היכולת המופלאה הזו למקד את עצמך לגמרי.
או שהעיניים שלך נעשות זגוגיות פתאום, כמו ערפל באמצע נוף
מוכר, מפתיע בערפיליותו דווקא כשנדמה שמכירים אותו טוב, ואפשר
פשוט לזנק לתוכו...

ואז הוא מאלץ לעצור במקום. לסוב לאחור, למחוזות בטוחים יותר.
ערפל שמגיח כשאתה מדבר איתי, לפעמים.

"אני מבינה אותך. מבינה באמת." אני כל כך מבינה אותך שהייתי
מוכנה לקחת את כל העבר שלך על הגב שלי, ולסחוב אותו בשבילך עד
שתצבור מספיק כוח, אני אעשה את זה בשבילך, כדי שתרגיש פעם אחת
מה זה חופש, אבל חופש אמיתי, בלי כל המשא הכבד הזה שאתה לוקח
לכל מקום. תעביר לי את הכאב שלך, אני אשמור אותו בשבילך כמה
זמן שתרצה.

קר לי. אתה מביא לי שאל.

מדברים על הספר שנתת לי לקרוא. מין רומן חביב, שכל מילה שבו גם
אתה קראת פעם, ועכשיו אני. וחושבת על מה נשאר מתוך זה בתוכך
ומה יישאר בי.

ויודעת שאף פעם לא תרוץ אחרי עד להודו כמו הגיבור בספר. אם
כבר, זו אני שארוץ אחריך לסיני וגם אז בטח לא אמצא אותך, כי
לשנינו יש חוש כיוון לא משהו. ואם אמצא אותך, בטח אגמגם משהו,
כמו תמיד, ואלך משם.
שחס וחלילה לא תבין שאני אוהבת אותך.

נו באמת... זה לא ברור, מפגרת?

"אתה עייף?" אני שואלת אותך, ומתכוונת אם אתה עייף ממני,
מהשיחה הזו, מהעולם. "אתה רוצה שאני אלך?"

אני הולכת בלי התשובה שלך, שוב בלי להגיד לך כלום. שוב הריקנות
הזו המוכרת, עולה במעלה החזה עד לגרון, בקושי מצליחה להוציא
מתוכו מילת פרידה.

"תודה על השיחה".

ורוצה להישאר שם לנצח.

בחצר הזו. עם התה המר.
עטופה בשאל.
ושאפילו לא ידבר איתי. סתם שייתן לי להסתכל עליו, ושימשיך
לעשות מה שהוא עושה,
כאילו אני לא שם.