זאת מין שגרה שלנו,
אני חוזרת מהעבודה,
כל יום, בערך באותה השעה,
מכינה ארוחת ערב,
אוכלת קצת,
נכנסת למקלחת, מושכת את רגע הטיהור כחצי שעה, לפעמים יותר.

כשאני יוצאת, אתה כבר במטבח, אוכל את מה שהכנתי,
מברך אותי לשלום,
נשיקה קטנה על הלחי,
שגרה.

אתה מסיים לאכול כל הזמן בדיוק באותה השעה,
טיימינג מדויק.
פעם, היינו צוחקים על זה.

אני נכנסת למיטה,
בערך 10 דקות אחרי שאתה מסיים לאכול.
אתה עושה את אותו הדבר,
ואנחנו שוכבים ביחד,
לפעמים מחליפים כמה מילים,
לפעמים לא.

אני מרגישה יד קרירה על הירך שלי,
גם זאת סוג של שגרה.
אתה תמיד נוגע בירך שלי כשאתה רוצה משהו... כזה.

ואני תמיד נענית,
מגיבה עם נגיעה משלי בירך שלך,
למעלה,
למטה,
תמיד אותו הדבר.

אתה תמיד גומר ראשון,
ואני לא מחכה הרבה אחרייך,
לא כ"כ קשה להנות מסיפוק אחרי שאתה יודע,
אחרי כ"כ הרבה זמן,
מה מוביל אותי להנאה.

בבוקר,
אני תמיד מתעוררת אחרייך,
כשאתה כבר במקלחת,
מתגלח.

אני נכנסת לחדר הקטן,
ומסתכלת עלייך מסיים את שגרת הבוקר שלך,
זה רגיל,
שאני וחנת אותך מאחור לפני ששנינו הולכים לעבודה.
זה רגיל,
שאני מתענגת על כל דקה שבה אני יודעת שמחר יהיה בדיוק אותו
הדבר,
ומחר,
אני אסתכל עלייך שוב.

שגרה.

ההורים שלי תמיד היו צועקים אחד על השני,
שזה תמיד אותו הדבר,
שיום יום, הם מתעוררים לאותו השקט,
או לאותה הסערה,
וזה מטריף אותם.

אני אוהבת את זה,
אני אוהבת את הידיעה,
שמחר לא ישתנה.

אני אוהבת אותך,
ואני אוהבת את השגרה.

ועכשיו,
כשניסע ביחד לעבודה,
ותנשק את הלחי שלי,
כמו בכל בוקר,
אני אחייך,
כמו בכל בוקר,
ואחשוב על מחר,
שיהיה בדיוק אותו הדבר.