נולדתי כמו גוזל שבקע מביצה,
עם אמא שדגרה
עד שפרצתי את הקליפה.
האכילה אותי מפיה אל פי,
שמרה על הקן
לבל אתפתה.

כך נוהגות אמהות ציפורים
לשמור על גוזליהן הקטנים.

נולדתי עם פרווה צהובה קצרצרה,
שפינתה מקומה לגברת נוצה.
התכסיתי נוצות מרהיבות,
והתרגשתי כולי מן הבאות.

גוזל עם נוצות וזוג כנפיים
מחכה בקוצר רוח להמריא אל השמיים.
מחמם מנועים, ומכין את אמא
הגוזל הבכור פורץ לו קדימה.

פורש כנפיים, נוגע בעננים
פוגש מיני עופות ופרפרים
לומד להכיר, מי נחמד ומי פחות
מתחבר עם שדומים לי, ונמנע מסכנות.

נחמד לי לעוף, כך לגמרי לבדי,
לחפש מחסה, להשיג מזוני בעצמי.
אך כשהגשם מתחיל, הנוצות נרטבות
ואני רוצה לחפון את ראשי בנוצות אחרות.

ובמעופי פגשתי לא מעט,
אך נוצותי עייפו אט אט
ורגע לפני שאמרתי נואש-
מצאתי את שחיפשתי
לא בערך, אלא ממש.

הנוצות, העיניים
אפילו המקור
משהו מיוחד... לא סתם עוד ציפור.

איתה ארחף מענף לענף,
אצלה אמצא מחסה מתחת לכנף.
וברבות הימים, כשנהיה מוכנים,
נבנה לנו קן
ונגדל גוזלים.