עת החשכה הגיע ועמו הירח הנוגה
תמיד מטיל את הילתו על הנהר הגואה
ידיים רועדות ומיוזעות אוחזות ברובה
מתי הסיוט הזה יבוא אל קצו ויתכלה ?

לראות שוב את ביתי ומשפחתי במו עיניי
לי הדבר חשוב יותר מכל דבר אחר בחיי
דומני שזכות זו תלויה אך ורק במעשיי
תגידו לי, האם אוכל אי פעם לפרוע את נדריי ?

עמי יושב בארץ מולדתי כשעיניו נשואות אלי ואל חבריי למלחמה
תוקפיי יוצאים בלאט מצפון לסייגון במטרה להורידנו לתהום הנשייה

יושב אנוכי דרוך לקראת הבאות, ומתבונן סביב כשלבי פועם בבהלה
מי יודע מתי ריח המוות שבאוויר יוחלף בריח של אבק שריפה ?

לילה שחור משחור נפל על כוחותינו בפעם הזאת
ממול אני מבחין בחמש צלליות חשודות זזות
וייטקונגים ארורים, מוסווים לעצים, באו את פנינו לחלות
תיפרדו לשלום מנשמותיכן, מקוללים, כי עליהן אתם עומדים
להזדכות

עד מהרה, שמעתי את הכדור זועק אליי ממעמקי הג'ונגל
תפסתי את רגליי והתחלתי לרוץ אחוז טירוף אל תוך מעוז המחבל
יריתי ללא הבחנה בצבא האויב - עלי אף אחד לא יתאבל
מכיוון שעלי מוטלת האחריות לחסל את ההוא שאת העולם בנוכחותו
מחלל

לא חוויתי מעולם טראומת מלחמה קשה שכזאת
אולי מפני שנטלתי חיי אחרים בארשת של פנים קרות
הייתי נחוש בדעתי לקפח את חיי האויב מבלי לחשוב כלל מחשבות  
בעקבות כך, בוודאי אסחב עמדי מטען קשה לכל הדעות

עזרת הזרוע האווירית לא איחרה להגיע
תוך שניות זרעה הרס וחורבן שקצרו המילים מאותם להביע
ירח הקללה נראה כאילו עמד להיעקר ממקומו ברקיע
מרחוק נראתה סייגון כגיהינום יוקד עלי אדמות, ואותה אין מי
שיושיע

לרווחה נשמתי, כאשר פסקו קולות הירי ונשתררה דממה
שלווה שאחרי תופת קשה תמיד בישרה על בוא הקללה
ניצבתי על הגבעה עם הנשק בידי ומראותיי בקעו נשימות רווחה
אפילו הכדור שפילח את לבי הותיר אחריו קול דממה דקה...