- את אוהבת אותי?
ליאורה נדהמה. קולו של יהודה נשמע לה כרעם ביום בהיר. לכל דבר
הייתה מוכנה לצפות מבעלה, רק לא לשאלות מהסוג הזה. במיוחד לאחר
עשרים שנה ביחד ושבע-עשרה מתוכן כזוג נשוי. מה קרה לו ליהודה
שפתאום, באווירה שקטה לחלוטין, באמצע הצפייה בתכנית אקטואליה
של אמנון לוי, הוא מנחית עליה פצצה שכזאת?
ליאורה שתקה. לא ידעה כיצד להגיב. ככל הנראה, הייתה זו הפעם
הראשונה שנושא האהבה עלה על הפרק. לפי מה שהצליחה לזכור, היא
ויהודה מעולם לא דיברו על זה קודם.
לענות "כן"? איננה בטוחה שתהיה זו תשובה כנה לגמרי. אהבה, כרגש
כלפי גבר, לא ממש הייתה חומר למחשבה עבור ליאורה וייס, אפילו
בצעירותה. חלום ילדותה היה ללמוד ולהיות מורה. היא אכן הגשימה
אותו באמצעות לימודיה במכללת דוד ילין בירושלים, לשם התקבלה
מיד לאחר סיום השירות הצבאי. יחד עם זאת, רצתה להקים בית
ומשפחה הכוללת בעל ושני ילדים. מחשבות רומנטיות לא העסיקו אותה
במיוחד. ליאורה וייס התמקדה בצד המעשי של החיים. וגם כאשר שרית
גולדין, חברתה הסטודנטית, הציעה לה להכיר את אחיה הגדול יהודה,
ליאורה חשבה על העניין מבחינה פרקטית. האם יהיה ראוי הבחור
להיות בעלה ואבי ילדיה?
ויהודה גולדין אכן היה ראוי, ולא רק מבחינת ליאורה. אפילו
הוריה הפולנים קיבלו אותו בברכה. סטודנט למשפטים, בן למשפחה
טובה, אמידה ומכובדת, נאה למדי, מחושב, רציני ושואף גבוה. היו
לו גם שיטות חיזור מעניינות ויפות. לכל פגישה או ביקור בביתה
הביא זר פרחים או מתנה קטנה. לקח את ליאורה לבתי קפה. ביקרו
יחד במוזיאונים, הלכו לקולנוע ולהצגות תיאטרון. השתתפו יחדיו
בפעילויות לסטודנטים. הם התחתנו רק אחרי שליאורה סיימה את
הלימודים ויהודה הוסמך כעורך דין. אפילו הילדים באו להם לפי
התוכנית: בת ובן - ליאת ונועם. אבל אהבה... ליאורה אינה חושבת
שדיברו עליה בכלל...
לענות "לא"? גם זה לא יהיה נכון. הרי מיום פגישתם נעשו לחברים
בלב ובנפש. בכל נושא מצאו שפה משותפת. ליאורה התעניינה בנושאי
המשפט, ויהודה הקשיב בסקרנות לסיפורי בית הספר של אשתו. הוא
היה בעל טוב ומתחשב. אפילו ויכוחים וכעסים שגרתיים אשר עלו
ביניהם אף פעם לא הסתיימו בריב. בני הזוג הנבונים תמיד הגיעו
לפתרונות אופטימאליים.
לומר "כן"? ליאורה הסתכלה עליו במבט ביקורתי. ברור שמהבחינה
החיצונית זה כבר לא היה הגבר עמו התחתנה. כרס עגלגלה מתחה את
הגופייה הבלויה שלבש בבית. כמות השער המאפיר על ראשו הלכה
ופחתה. העלייה במשקל הפכה את צעדיו לכבדים ואת הליכתו למגושמת
יותר. על פניו, שהיו פעם יפות, הודגשו קמטים. אין ברירה, השנים
חולפות. הוא בן ארבעים ושתיים ונראה כפי גילו.
לומר "לא"? אבל מדוע? למרות סימני הגיל זה אותו יהודה. העיניים
הטובות הללו והחיוך הלבבי הזה לא השתנו כלל! וקולו העמוק,
הקסום, נשאר אותו קול! הוא גם נותר שנון ובדרן כמו לפני עשרים
שנה. ליאורה אינה מפסיקה לצחוק מבדיחותיו עד היום. וכמה הוא
נפלא בתור אבא! איזה חיבור מדהים יש לו עם הילדים! איך הם
אוהבים אותו ומגלים לו את כל סודותיהם! ליאורה אפילו מקנאת
קצת...
ובאשר לסערת רגשות שמעולם לא אירעה... כשהכול כל-כך רגוע, שקט
ויפה, מה צריך יותר מזה? אז אין תשוקה מסחררת... אין דבר!
העיקר שיש הבנה וכבוד הדדיים. פחות לחץ, פחות עצבים, מה רע? כך
לפחות חשבה ליאורה עד לרגע זה. אבל עתה... כשבעלה שאל בפירוש
אם היא אוהבת אותו... זה אומר שהשאלה הציקה לו! פתאום ליאורה
חשבה שאולי במשך עשרים שנה הוא תוהה בקשר אליה ולרגשותיה
כלפיו... רק המחשבה העבירה בה צמרמורת. אלוהים אדירים, עשרים
שנה היא גרמה לו לסבול מחוסר ודאות! פשוט לא ייאמן!
שתיקתה הייתה ממושכת מדי. ויהודה לא התאפק, פנה אליה בקול
מתחנן:
- ליאורי'נקה. לא ענית לי עדיין...
גל ענק של התרגשות עזה ולא מוכרת הציף את כל כולה. הגל הזה שטף
את כל הרהוריה ואת כל הלבטים שלה. כאילו שמש זרחה לה במוח
והאירה אותו מחדש! וליאורה גולדין הבינה את עמדתה היטב.
- כן, אמרה לו בקול צרוד כי דמעות חנקו את גרונה. היא התקרבה
לבעלה, חיבקה אותו חיבוק גדול, נשקה על שפתיו מכל הלב ואמרה
שוב:
- כן. אני אוהבת אותך, יהודה'לה.

נובמבר 2005