ערב הסילבסטר 2005... לכולם יש תוכניות, כולם עומדים לצאת,
לבלות, גם אני.

"זה אצלך?"
"כן."
ידיים, כסף, פרידה בלי שלום.

"נו אז לאן יוצאים?" שאל אחי.
"בוא נלך למסיבה..." השבתי בשוויון נפש.
אספנו חברים ונסענו.

הייתי שם כבר ערב לפני, סתם, לראות את המקום. היה יום שישי
והייתה מסיבה במקום. "תבואו גם מחר," אמרתי לכל מי שהיה מוכן
לשמוע.

"רן בוא נצא שנייה."
"עזוב אותך אני רוקד. טוב לי."
"בוא החוצה, זה חשוב."

"נו אז מה רצית לומר?" שאל אותי בחוץ.
הסתכלנו על האנשים בפנים. חלק חייכו, חלק רקדו, חלק סתם ישבו
בצד עצובים קצת מעצמם שהנה, הם חירבנו את נשיקת הסילבסטר כמו
בכל שנה. בינם לבין עצמם הם בטוחים שהם לוזרים. בלי קשר לאיך
הם נראים ומי הם בכלל. פשוט, "כולם מתנשקים..." הם אומרים
לעצמם.
"ואני לא. לא מתנשק שווה לוזר."
אולי להם לא יהיה אכפת כל כך.

"מה השעה?" שאלתי.
"אחת עשרה חמישים ותשע ועשרים שניות," הוא ענה."איזה זין, אני
לא אתנשק השנה," הוא אמר.
"אל תדאג," השבתי, מסתכל בשעון. "אתה לא לבד."

לחצתי על הכפתור.

אין עצובים, אין שמחים, אין נשיקות, אין מסיבה.

לפחות יש זיקוקים.

מוקדש לכל מאוכזבי הסילבסטר...