אני נוסע עם חבר לים, כמו כל שבת. עם הזמן זה כבר הפך אצלינו
למסורת, אני זורק לאוטו מגבת ונוסע עד סוף הרחוב, פניה ראשונה
שמאלה ונכנס לחניה. שתי צפירות ואני כבר שומע אותו צועק - רגע
יא מאנייק, אתה תעיר את כל השכונה 7 בבוקר יום שבת, מה אתה
צופר? אחרי דקה הוא כבר למטה, ניצוץ קל של התרגשות עובר בנינו.
סה"כ נוסעים לים אבל... יש מן התרגשות כזאת של שבת בבוקר.

אנחנו שוכבים בסטלבט בחול, חוף מבודד רק אתה והים ובעצם גם
החבר אבל הוא כבר נרדם אז זה שוב רק אתה והכחול עם הלבן בקצה,
הקצף שלא נגמר, העוצמה הבלתי נלאית והעורב המניאק שאתה קולט
אותו מזוית העין שרק מחכה להזדמנות לחרבן עליך.
דג ענק שוכב על החוף, בחיים לא ראית דג בגודל הזה, אתה תוהה
אולי זה בגלל זיהום המים, אולי עוד שניה אתה תיתקל בצבי
הנינג'ה וחולדה ענקית שקורעת אותך בקארטה, אתה מחייך חיוך
נוסטלגי, המחשבה נקטעת כשאתה מבחין בכלב זאב ענק (מה יש למקום
הזה קיבינימט?!) שגם כן מבחין בדג ומתחיל לכרסם אותו בהנאה
צרופה. אתה מסיט את המבט ומנסה להילחם בבחילה שתקפה אותך
ופתאום אתה קולט אותה. היא יורדת מסלעי הכורכר עם כלב קטן
שמתרוצץ סביבה,אתה מרגיש הקלה - סוף סוף משהו בגודל נורמלי.
אתה ממשיך להביט בה לא מסוגל להסיט את המבט. הנה אתה יושב
בתחתוני טנגה אפורות עם גומי שאפשר עדין להבחין בקצת מהלבן של
פעם, שומע את הנחירות של החבר שלך - מה הוא בא כדי לישון? וככה
פתאום היא מופיעה בלי להודיע. במרגלות הגבעה היא מורידה את
כפכפי האצבע שלה, מרחוק אתה לא מצליח להבחין בצבע אבל זה משהו
כהה עם נקודות בהירות. היא לבושה במכנס קצר וגופיה לבנה
כשחזיית בגד הים שלה מבצבצת מתחתיה. רוח עזה נושבת ומסיטה את
המחשבות למקום אחר, לרגע אתה נמצא באיזה מקום אקזוטי מוקף
בבחורות שסובלות מאלרגיה קשה לכל סוג של אריג... ואז שוב אתה
חוזר אליה. עכשיו היא כבר קרובה יותר, הולכת בקו המים, מרטיבה
את הרגליים שלה במים המזוהמים והכלב שלה לא מפסיק לקפץ וללכלך
אותה בחול. אתה בוהה בה כמו שבוהים בטלויזיה בלי להבין מה
בדיוק קורה שם. לרגע נדמה לך שהיא הסתכלה עליך, חייכה קלות
והמשיכה ללכת. פתאום היא משנה כיוון ופורסת את המגבת שלה עם
ציור הסמיילי הצהוב שני מטר ממך. משהו בפנים מתכווץ לרגע אתה
לא בטוח מה ולמה אבל לפני שאתה מספיק לנתח את זה, זה כבר נעלם.
לא הספיקה להתמקם וכבר קמה ללכת, אתה שוקל להתלוות אליה אך
מתחרט תוך שניה, מה אתה צריך שהיא תחשוב שאתה עוד איזה מטרידן
מגעיל, איזה ערס שרק מחפש לתקוע. אז אתה נשאר במקום ומביט בה
מתרחקת, שומר לה על החפצים עד שתחזור.

לאחר כרבע שעה אתה מבחין בדמות המתקרת לכיוונך, היא חזרה! היא
מביטה לכיוון שלך, אתה לא בטוח אם היא בוחנת אותך או שמא מנסה
לאמוד את שלמות החפצים שהשאירה באמצע החוף. כשהיא כבר ממש
קרובה אתה מבחין בגופיה הלבנה שהיא מחזיקה בידה ולגופה רק מכנס
קצר וחזיה צבעונית של בגד ים, המגלה ברמיזה קלה את מקום
הפיטמות. אין לה בטן שטוחה כמו לדוגמניות שאתה מפנטז עליהם,
היא גם לא מאופרת ושיערה לא מסודר ומלא ברק כמו בפרסומות, אבל
אתה מבין שזה גם מה שמונע ממך להסיט ממנה את המבט - היא טבעית,
לא מאולצת, לא מתחשבנת, לא מפחדת להיות לבד,יש בה משהו... לרגע
אתה אפילו מעריץ אותה.
היא מתיישבת על המגבת, מוציאה ספר מהתיק, מסתובבת על הבטן
ומתחילה לקרוא. כוס אחתק, אפילו לא מסתכלת לכיוון שלך. לשניה
אתה תופס את מבטה נודד מהכתוב, מנצל את ההזדמנות וצועק לה - מה
שלומך? היא מחייכת, קצת בהפתעה, ועונה בקול מעט ילדותי -
מצויין, מה איתך? טוב מאוד, תודה ששאלת - תוהה לרגע בת כמה היא
בכלל עם הבייבי פייס שלה והקול הילדותי הזה, אך משהו במבט אומר
לך שהיא כבר עברה מספיק. היא מחייכת חיוך מתוק, נדמה לך שאתה
קולט עצב בעיניה אבל היא כבר הסיטה את המבט וחזרה לתקוע אותו
בספר שלה. ואתה, אתה נתקע בלי שיהיה לך משהו מעניין להגיד. כוס
אמק איתה, מי היא חושבת שהיא בכלל? לא רוצה לא צריך!

חבר שלך מתעורר, אתם מביטים ביחד לכיוונה, היא אפילו לא מודעת
לקיומכם. אתם מחליטים שמספיק להיום הגיע הזמן ללכת. אתם
מתלבשים - אין תגובה, אתה צועד לים לשטוף ידיים, מקווה שהיא
תבוא אחריך - אין תגובה, היא שקועה בעולם שלה. לפתע היא קמה,
פונה לכיוון הים, מתיישבת על קו המים ופשוט בוהה בים. הכלב שלה
הולך אחריה, מתיישב לצידה וגם כן בוהה. רק היא והכלב, הנפש
היחידה שהיא מרשה לה להתקרב אליה. איך בא לך לבוא אליה, לנער
אותה ולהחזיר אותה לעולם, שתסתכל כוס אחתק, שתבחין בך.
אין מה לעשות כבר התארגנתם, אתה עומד לרגע מביט בה ולו רמז קל,
אבל כלום. פונה ללכת בתחושה קלה של החמצה אבל היי, ניסית, היא
זאת שלא שיתפה פעולה. רבאק, סתם אחת שחיה בבועה שלה, שתלך
קיבינימט היא והכלב שלה.
אתה מטפס על גבעת הכורכר ומעיף בה מבט אחרון, פתאום אתה קולט
אותה מסתכלת ישירות אליך ומנופפת לשלום. אתה מנופף חזרה
בבילבול קל וממשיך ללכת. מה נסגר איתה? בטח לקחה משהו.

היא מתיישבת על המגבת, במרכז הסמיילי, פותחת את הספר ולא
מצליחה להתרכז. אולי בפעם הבאה היא כבר לא תרגיש את הצורך
לברוח, אולי הוא הבין את משמעות הניפנוף ויודע שבפעם הבאה,
אותו מקום אותה שעה. היא מביטה בדג הענק ששוכב על החול אכול
למחצה, מביטה בכלב שלה שמחזיר לה מבט עצוב, ואומרת בשקט-הגיע
הזמן ללכת.

אתה מגיע הביתה ופותח טלויזיה, מרגיש ששקט מידי בבית. אתה זורק
את הכפכפים בפינה והולך למטבח לחטוף משהו לאכול. הטלויזיה
נדלקת על ערוץ 2, מהדורת חדשות קצרה. אתה מוציא מהמקרר גבינה
צהובה ומתחיל לחתוך עגבניה. השדרן מקשקש משהו. אתה פורס את
העגבניה לפרוסות דקות. אתה קולט על המרקע תמונה של ים, קצת
דומה לחוף שהיית בו היום. אתה מניח פרוסה של גבינה צהובה על
הלחם קל שלך. אתה שומע נביחות מתוך מקלט הטלויזיה, הן גוברות
על דברי השדרן, זה משעשע אותך. אתה מסיים את הסנדוויץ' ופונה
לכיוון הטלויזיה, על המרקע מופיעה תמונה של בחורה צעירה, היא
נראית מוכרת. הצלם משוטט עם המצלמה על גבי החוף ומתמקד לרגע
בזוג כפכפים בצבע כהה עם נקודות לבנות. משהו בפנים מתכווץ.
הכלב שלה מתרוצץ על החוף ולא מפסיק לנבוח, אתה מנסה להבין את
דברי השדרן מבעד לנביחות אבל כבר מאוחר מידי, מהדורת החדשות
נגמרת ואת מקומה על המסך תופסת פרסומת לשמפו פאנטן - בחורה
מאופרת עם בטן שטוחה ושיער מסודר, שטוענת ששיער בריא ומלא ברק
ניתן להשיג רק באמצעות שמפו פאנטן החדש שמצליח להלחם גם בנזקי
השמש והים.

אתה נזכר בשיער הטבעי והפרוע שלה עם נזקי השמש והים ועם המבט
העצוב בעיניים, זה שעוד היום בבוקר אמר לך שהוא עבר מספיק וכבר
לא יכול יותר.