רוח שרבית מלטפת את פני המים
הכל שקט, דממה מוחלטת
אנשים לא הולכים ברחובות הפחד
בקבוקי קוניאק מתגלגלים על האספלט
כמו קול ליבי ההולך ומתרחק
ברחובות הפחד מתים כולם
מצבות וקברים פזורים בכל עבר
האדמה מכוסה בערפל מחניק
וקול הדממה החרישי צובע
את האספלט בצבעי הדם
ברחובות השקט נעלמתי אני
אך לפני צבעתי את האהבה
בלבן של תכריכים
ברק הלב מציץ אל היאוש
העונות מתחלפות בפראות
קרן של אור מפסלת את דרכה
מתוך הערפל הקר
מחזירה דקה למציאות
יושבת על מזח הלב
וחושבת אולי לראשונה בחייה
תרקוד ברחובות העצב
ותנצח את קול הדממה