בשקט בלי קול הוא נכנס אל החדר
פושט את בגדיו, כשהוא פה זה בסדר
היא שוכבת ערה מנסה להסתיר
דמעות זעירות, כשפניה לקיר.
הוא נשכב לידה, נושם בכבדות
עוד שנייה יירדם היא תשקע בעצבות.
עוד לילה חדש היא שוב לא ישנה
מסרבת לדעת איפה היה.
הבוקר עולה היא פותחת חלון
השמש זורחת, מפריעה לו לישון.
הוא קם, מתארגן ויוצא לעבוד
היא נשארת בבית בין ארבע קירות
מתקשרת אליו אבל הוא לא במשרד
מנקה, מבשלת אוכלת לבד.
הטלפון מצלצל היא עונה בשלווה
היא אומרת שלום הוא שואל מה נשמע
ושוב הוא אומר שיחזור מאוחר
כי יש לו פגישה עם לקוח מוכר
היא אומרת בסדר מביטה לתקרה
עוצמת עיניים כובשת דמעה.
הערב יורד הוא עוד לא חזר
היא יודעת שזהו, היום זה נגמר.
היא יושבת בחדר, כותבת מכתב
רוצה שירגיש, רוצה שיכאב
למיטה היא נכנסת מתכסה בשמיכה
לוקחת כדור ואת כל הקופסה
מרגישה את עיניה נסגרות בשלווה
גופה כבר לא זז, היא רק נשמה.
ושוב כמו כל לילה הוא נכנס למיטה
הירח מלא הוא נרדם לצידה
ובבוקר הוא קם, שוב פותח עיניו
היא כבר מתה שעות, הוא מבחין רק עכשיו
צועק וצורח לא מבין מה קרה
הוא רואה מכתב שמונח לצידה.
הוא פותח לאט, עיניו רטובות
וקורא מלותיה, מילים כואבות
היא כתבה שיודעת, שתמיד היא לבד
שיש לו אחרת ולה הוא אחד
שמכל הדברים שנתנה לו תמיד
רצתה עוד לתת לו את בנם היחיד
אבל אז היא הבינה שאין משמעות
שלחיות לידו זה ממש כמו למות.
נשבר לו הלב, הוא נפל לרצפה
רק אז הוא הבין כמה היא חשובה.
הוא שכב שם שעות, בכה ובכה
ורוחה מעליו הסתכלה וחייכה.