רוצה אני לשכב על אדמה, לטמון את ראשי עמוק עמוק, לנוח. בעבר
הלא רחוק, לעתים בשוכבי במיטה הייתי מביטה בשמיים הזרועים
כוכבים וחושבת, כמה יפה המראה. הייתי ממלמלת לעצמי בינני לביו
עצמי, "רוצה אני לעוף", רצון זה היה כה חזק שהייתי קמה ממשכבי
מושיטה ידיי לשמיים, כאילו שבתנועה זו היה כדי לקרבני ליופי
השמימי הזה. קלילות מוזרה הייתה עוטפת את כל גופי וגופי לא היה
אלא נוצה. ברגעים אלה היינו קיימים רק השמיים ואני. והיום אוי
לי... אני כה כבדה... כבדה בתוך תוכי. (כי משקל גופי נשאר כפי
שהיה). מסיבה זו רוצה אני לשכב באדמה והתמזג עימה.
רוצה אני שזרועות אמיצות ירימוני עלעל, להרגיש שוב את אותה
קלילות שהיה מנת חלקי פעם... רוצה אני להיות על סיפונה  של
ספינה גדולה, להביט בחרטומה החותכת את הגלים במהירות מסחררת.
לצפות בדגים הגדולים השוחים בעקבות הספינה וגבם נוצצים כעין
הכסף. רוצ אני לרדת בעצלות ממדרגות, להיכנס לאולם האוכל, לשבת
ליד שולחן בדד ומלצר יגיש לי את האוכל חרש. לרדת אל אי ירוק
לטבול במימיה הצוננים... רוצה אני להמשיך הלאה. לנסוע ברכבת
מהירה, לרדת בתחנה הומה אדם, לטייל לאורך רחובותיה המוצלים של
עיר, להסתכל באנשים לאיטם ומברכים זה את זו בשלום במאור פנים.
רוצה אני הרבה דכרים כל מה שנפשי חפצה, להיות אדון (גברת)
לעצמי. אך יותר מכל אני רוצה לבכות, משום שאין ביכולתי להגשים
את הדבים הללו. משום שככל אדם גם אני קשורה בכבלים. תינוק יוצא
לאוויר העולם ועדיין קשור לשליית אימו, מרגע זה ואילך הוא יהיה
קשור אל  משהו ואל מישהו עד סוף ימיו. כך רוב בני האדם חיים
למען כל דבר... רק לא למען עצמם.
ואני רוצה לקחת פסק זמן מהכבל הזה הכרוך מסביבי, ולו רק פעם
אחת לחיות למען עצמי בלבד, לפני שיהיה מאוחר מדי (משפט נדוש אך
אמיתי עד אימה). אני רוצה לצחוק, לרקוד, להשתובב, לאהוב ולהיות
נאהבת, להתרפק ולהתפרק... רוצה דרור. רוצה אני על סיפון אוניה
נוצצת לרקוד פסדולה (הריקוד האהוב עלי) לצלילי מוסיקה רועשת.
בסך הכל אני רוצה לחיות.