לפני כחמישה חודשים כלבי היקר והאהוב נפטר והוא בן חמש עשרה.
בעלי ואני קברנו אותו ביער בין עצי האורן, ואני בכיתי כפי שלא
בכיתי מזה שנים רבות. איבדתי את ידידי האחרון, האחד והיחיד.
עוד באותו יום חל בתוכי מהפך. בהגיעי הביתה זרקתי את כל
הכדורים למיניהם. חשבתי לעצמי שאו שאני אמות או שאתחיל לחיות
חיים נורמליים. אטמתי את אוזניי מדברי הרופאים כי יש להפסיק
באופן הדרגתי ולא בזבנג וגמרנו. אמרתי שאני יכולה. באותו היום
התחלתי ללכת בוקר וערב, לפעמים גם בלילה. הלכתי קילומטרים ולאט
לאט הוטב לי.
שאיפות:
לקום מחר בבוקר עם תרמיל על הגב ולהתחיל ללכת.
לעזוב הבלוקים והבטונים מאחור וללכת.
לתפוס טרמף על ענן, לטפס על גבעה.
ללכת בעיקבות ציפור, לצעוד בחולות זהובים.
לקום מחר בבוקר בלב קל, בצעד קליל וללכת בהרגשה שהדרך לא תגמר.

לפוש קמעה ולהמשיך ללכת.
לקטוף בצד הדרך מרגנית ריחנית, ללכת בין שדות תירס, לנגוס
בתירס עסיסי במלוא הפה.
לפגוש פה ושם אנשים שזה עתה השתחררו משעבוד וכל רצונם רק ללכת,
בשמש ובגשם גם כשהרוח שורקת, מייללת ומצליפה, להמשיך ללכת.