באותו היום, בעולמם של בני האדם, היה יום קיץ, חם ולוהט. אחד
מאותם הימים בהם אנשים מעדיפים לא לצאת אל הרחובות המהבילים,
אלא להסתגר בביתם הממוזג.
מקום נוסף בו אפשר היה להתחבא מפני השמש הקופחת היה היער, שבו
העצים היו כה רבים ועבותים שהשמש הצליחה להחדיר לתוכו רק
קרניים חמימות מועטות, שהיו חזקות מספיק בשביל להאיר את היער,
אך לא בשביל לקחת את מקומה של הקרירות הנעימה ששררה בו. היער
היה מלא חיים, עלים התעופפו ברוח, חיות קטנות התרוצצו בינות
לעצים, ציפורים שיחקו תופסת עם קרני השמש, ונערה אחת שרקדה בין
כולם.
מתבונן מבחוץ שהיה תוהה לגילה של הנערה המפזזת יכול היה לחשוב,
במבט ראשוני ושטחי, שהייתה זו נערה צעירה, שעברה את גיל הילדות
אך לא בהרבה. אבל כשייתן בה מבט שני, בוחן ומעמיק יותר, יגלה
שאין הוא מצליח באמת לאמוד את גילה, גופה היה בשל ומעוגל כשל
אישה, תנועותיה גמישות ומלאות חן כשל נערה צעירה, פנייה חלקים
ובהירים כשל ילדה, וצחוק הפעמונים שלה דמה לצחוקו של תינוק.
המתבונן מבחוץ אכן אמר נואש מניחושים ולכן הסתפק בלהביט בה,
מתבונן בפרטים המרכיבים אותה, כשחיוך מרחף על שפתיו. עיניו
עקבו אחר שערה הארוך, צבעו כצבע האש, שגלש במורד גבה הדק.
בזרועותיה הארוכות, שהסתיימו בכפות ידיים קטנות ועדינות,
בעיניה הגדולות, שצבען כצבע הים בשעה שהשמש נמצאת באמצע הרקיע,
שמבלי שהוא אפילו הבחין מכך, ננעצו עמוק עמוק בתוך שלו.
היא הלכה לקראתו, מבט נדהם פרוש על פניה. הוא הזדקף, העיף מבט
לצדדיו ולאחוריו, ואז הבין שאין שם אף אחד מלבדו ושהוא עצמו
הינו המטרה למבטיה. כשהכרה זו חדרה אל מוחו הוא קפץ בבהלה
מהאבן הגדולה עליה ישב. הוא התמלא פליאה, אף בן אנוש שנשמה חיה
באפו מעולם לא הצליח לראותו, עד עכשיו. הוא אמר לה זאת. היא
חייכה אליו חיוך מבין, מרגיע, ואמרה לו שההסבר כנראה טמון בכך
שהיא איננה שייכת למשפחת בני האנוש. כששאל למה היא כן שייכת,
הפנתה אליו את גבה, ושם, כשהתבונן היטב, יכול היה לראות את
כנפיה הזעירות, שנראו כמו היו עשויות מחוטים דקים ועדינים. הן
הזכירו לו טיפות גשם הנוצצות על קוריו של עכביש. הוא הבין, הוא
נזכר בסיפור אגדה ששמע לפני שנים רבות, על פיות, שאחרי שחיו
מאות שנים בחברתם של בני מינן בלבד, הלכו לחקור את עולמם של
בני האדם. לשם כך הן יכלו להשתנות, להתאים את עצמן לגודלו של
אדם. האיבר היחיד בגופן שנשאר כשהיה היו כנפיהן.
עכשיו, אחרי שהוסברו כנפיה שלה, היא רצתה הסבר לגבי כנפיו שלו.
לעומת שלה, כנפיו, העשויות נוצות לבנות ובוהקות, היו גדולות אף
ממנו. הן היו מחוברות אל גופו בבסיס שכמותיו, אך התנוססו אל
מעל לקודקודו, והמשיכו מטה עד כפות רגליו היחפות.
הוא לא ידע למה, אך הוא סיפר לה הכל, שפך את ליבו בפניה. סיפר
על החוט המחבר בין נשמתו הנצחית של האדם לגופו הארעי, סיפר על
חרבו החדה, שעכשיו הייתה מונחת בנדנה החגור למותניו, שניתקה את
אותו החוט כשזמנו של הגוף הגיע לקיצו. על הנשמות החופשיות,
אותן ליווה למשכנן החדש, בעולם שמעבר. הוא סיפר לה על החיים
שהיו לו לפני מותו, שמהם כל שנשאר לו היו רק קרעי זיכרונות
מטושטשים, מתפוגגים. סיפר לה על אותן מאות השנים שעברו מאז,
בעודו משמש את אלוהיו, בהן ראה אינספור נשמות, זוהרות
ומבולבלות, עוזבות את משכנן הארצי, משאירות אותו מאחוריהן,
מתנחמות בזרועותיו בעודו מוביל אותן אל סופה של הדרך, למקום
מנוחתן האחרון, לגני השלווה והנצח. הוא גם סיפר לה, שבזמן
האחרון כל מה שהוא רואה זה רק מוות וסבל, כאב ודם, גוף שבור
ויקירים אומללים שנשארים מאחור, ואת שערי גן העדן הנסגרים
בפניו.
ליער הוא היה הולך כדי למצוא שקט, ואולי גם נחמה מסוימת, במקום
זה הוא מצא אותה, ובזרועותיה הוא מצא שלווה ואושר. מאז אותו
היום, הם בילו אחד עם השנייה כמה שרק יכלו, הוא המשיך ללוות
נשמות אך חזר אליה ברגע שנעלמו מאחורי השערים. סיפור אהבתם
נשמר כסוד יקר, עליו שמרו כחפץ עדין ושביר, הם לא סיפרו עליו
אף לא לאחד, לא לעמיתיו המלאכים ולא לחברותיה הפיות. כאילו
פחדו שמגעו של אחר יכתים את הטוהר של אושרם, של אהבתם. היחידים
שידעו על כך היו החיות והיער.
כשהיא הייתה נרדמת בזרועותיו, הוא היה מתבונן בה כל הלילה,
מעביר ברכות את אצבעותיו בשערה, מקשיב לנשימותיה השקטות,
כשהלילה עוטף את שניהם בשמיכה שחורה ומגוננת.
הוא מעולם לא חשב על העתיד, על מה יקרה מחר, על האם היא תהיה
שם בפעם הבאה שהוא יבוא. הוא פחד, הוא הסתובב בעולם הזה כבר
הרבה מאוד זמן, יותר מדי זמן, ובמשך הזמן הזה הוא למד שדברים
טובים לא נמשכים לנצח, ושכל דבר טוב, המתרחש על פני האדמה
הזאת, סופו להסתיים. אפשר היה לומר, שהוא ידע שזה יקרה, שהוא
ציפה לכך. אבל האמת היא, שזה תפס אותו לא מוכן, הכי לא מוכן
שיש.
הוא היה אז סמוך למיטתו של בן אנוש מבוגר, חולה במחלה אנושה,
שהגיעה שעתו למות. האיש שכב במיטתו, מוקף בבני משפחתו, נושם
בכבדות את נשימותיו האחרונות, לא רואה את החרב המתקרבת לאיטה
לעברו, מחכה לרגע המתאים בו יהיה עליה להכות. אך לפתע החרב
נרעדה, יחד עם ידיו, היציבות תמיד, של בעליה. הוא שמע קול,
קריאה מרוחקת, מילה יחידה שנאמרה במרחק רב ממנו, נישאת על ידי
הרוח, אל האוזניים היחידות שהיו מסוגלות לשמוע אותה.
בשנייה הראשונה הוא עמד קפוא, מרגיש איך כל עולמו קורס, וקובר
אותו תחת ההריסות, התמונות שעלו בעיני רוחו היו כה נוראות שהוא
עצם את עיניו, חושב שכך יוכל להתחמק מהן. אך בשנייה שאחריה הוא
פקח את עיניו, החלטה נחושה בערה בהן. הוא פנה לאחור והלך משם,
משאיר מאחוריו את אותו איש גוסס, את הנשמה שתלויה רק בו, נוטש
את משימתו. הוא פרש את כנפיו הגדולות והן נשאו אותו משם, מהר
ככל שהיו יכולות, מקפיצות אותו לצד השני של העולם, למקום מקורה
של הקריאה.
ושם, ביער, אהובתו ניסתה להימלט משלושת הגברים אותם מצאה מענים
את חיותיה האהובות, היא ניסתה לעצור בעדם מלפגוע בחיות, והם
הבינו שמצאו קורבן חדש.
רגליה היו ארוכות וקלות, אך הם היו שלושה, וחזקים ממנה. הם
זרקו אותה על הקרקע, ראשה הוטח באבנים, ראייתה היטשטשה וכנפיה
נפגעו. בכוחותיה האחרונים היא קראה בשמו. היא לא חיפשה עזרה,
לא ציפתה שיגיע, אלא רק רצתה ששמו יהיה הדבר האחרון שיעלה על
שפתיה.
אך לפתע הוא הופיע, בא להצילה, חרבו שלופה ועיניו זועמות.
עיניה היו היחידות ששזפו את דמותו, שלושת התוקפים לא ראו את
קיצם מגיע, לא יכלו להתנגד או להילחם, חוט חייהם ניתק במכה
מהירה, חלקה. גופותיהם נפלו דוממות על הקרקע, בעוד נשמותיהם
האבודות נשארו ללא גוף שיכיל אותן, וללא מדריך שישאם למקום
משכנן החדש.
הוא אסף את גופה הקטן בזרועותיו, והיא התכרבלה שם, רועדת,
שואבת לתוכה את כל הנחמה והכוח שהוא הציע לה, ולהם הייתה
זקוקה. נדמה היה שהם עמדו שם נצח. זוג אוהבים עומדים חבוקים
באמצעו של יער שקט ופורח, כששלוש גופות דוממות מוטלות על הקרקע
לידם.
אך אז היא זזה, והקסם נשבר. הקולות חזרו ליער, הזמן התעורר
מקיפאונו. הוא עמד לו, באמצע הכל, ואל הכרתו חודר, לאט לאט,
המראה של מעשה ידיו. הוא ראה את הגופות, שמע את זעקתן של
הנשמות, אבודות במרחב, נעלמות אל תוך הריק, והן קוראות לנקמה.
הוא שמע את היער, את הרוח, את רשרושי העלים ולחשושי החיות,
וכולם צועקים את שמו, ואת חטאו.
שפתיו מלמלו בקול סדוק דברי חרטה, ובאמצע חזהו נוצר גוש קטן של
קור, שגדל ונהיה כבד יותר ויותר עם כל רגע שעבר, עד שהוא כבר
לא היה יכול יותר לסבול את הלחץ, התופס במלחצי ברזל את ליבו.
והוא קרס, נפל בייאוש על ברכיו, ראשו מורכן, משוך קדימה, כמו
נידון למוות המחכה לנפילת קרדומו של התליין על צווארו החשוף.
אך אז היא באה, כורעת גם היא על האדמה, חוצצת בינו לבין
הגופות, מלטפת, אוהבת, אומרת דברי נחמה, משיבה לו מעט מעצמו.
והוא יודע, שהוא חוטא ורוצח, ראוי לעונש החמור ביותר. אבל למול
כל זה, ישנה היא, והיא אוהבת אותו. וגם על צווארה מרחף איומו
של העונש, כי היא אהבה אותו, אהבה אסורה, שבגללה נגרם אותו חטא
נורא.
עיניו הדומעות הביטו בעיניה, המלאות באור האהבה, ואז התרוממו
כלפי מעלה, אל עבר השמים שהתקדרו מעליהם, אל הסערה הרוחשת,
שהתמלאה בברקים, שנועדו להכות בהם ולמוחקם מעל פני האדמה.
הוא ידע שהוא ראוי לעונש, שבלעדיו לא תהיה שלווה לנשמתו. הוא
השתוקק לעונש, שיפסיק את כאב החרטה, אך הוא חייב לברוח ממנו,
בשבילה.
אז הם ברחו, התחמקו בשנייה האחרונה מהברקים שרצו לקרעם,
התעופפו למקום אחר, שמעליו יש פיסת שמים חלקים ובהירים, התחממו
לאורה של השמש הבוערת ברקיע, שאחרי זמן לא רב התכסתה בעננים
שחורים. וכך הם ברחו, ממקום למקום, מסערה לסערה. ובזמן הקצר של
הרגיעה, עד שהשמים מצאו אותם שוב, הם התכרבלו זה בזרועותיה של
זו, מתנחמים, נשבעים לאהוב לנצח, לא משנה מה.
הוא ליטף את שערה, נישק את שפתיה, שאב כוח מגופה החם הנצמד
לגופו, מחמם את ליבו ונותן לו תקווה.
אך היא ציפור שקצצו את כנפיה, הן קרועות כעלה שנדרס באכזריות
תחת מגפו הכבד של עובר אורח חסר לב. כל תזוזה קטנה שלהן גורמת
לה כאבים עצומים. ולכן הם בורחים בעזרת כנפיו, אותן כנפיים
עצומות, העשויות ממיליוני נוצות, שהפכו שחורות כמו הלילה ברגע
שבו הם החלו לברוח.
עד שיום אחד השמש נשארה בשמים, זורחת, מחממת, מלטפת אותם
בקרניה. הם ציפו לסערה שתבוא ותגרש אותם אך היא בוששה לבוא.
ציפור לבנה כשלג התעופפה ביניהם, מזמרת זמר נעים, והיא, שהיער
היה חייה, ומאז אותו יום רחוק לא שמעה אותו, הלכה אחריה,
מהופנטת. הוא עקב אחריה במבטו, מחויך. לפתע בקע מהציפור אור
חזק ומסנוור, שהעלים את אהובתו מעיניו. קור אחז בליבו, הוא עצם
את עיניו בכאב והסתובב, כדי לראות אותה, מוחזקת בחוזקה
בזרועותיהם החסונות של שני מלאכים, כנפיהם גדולות וצחורות,
שפעם היו חבריו, והיום הם רודפיו.
והם, עשרות מהם, מקיפים אותו, חרבותיהם שלופות בידיהם.
פניו היו שלוות, אך עיניו יקדו מכאב, הוא רצה את העונש, את
התגמול הצודק למעשיו, אבל הוא לא היה יכול להשאיר אותה מאחור,
פגיעה וחסרת אונים, ממתינה לגורלה.
הוא פנה אל המנהיג שלהם, שפעם היה שלו, הוא היה היחיד מביניהם
שחרבו נחה בנדנה על ירכו, פניו היו קפואים ועיניו אטומות, לא
מביעות שום רגש, לא חמלה אך גם לא זעם. הן ננעצו עמוק בתוך
עיניו של בעל הכנפיים השחורות. אף מילה לא נאמרה ביניהם, אף
אחד לא זז, הם לא היו צריכים, ההבנה עטפה אותם ללא מילים. הבנה
של מה שקרה, של מה שעומד לקרות. הם לא יפגעו בה לרעה, הם רצו
רק אותו.
כולם ידעו זאת, כולם קיבלו זאת, כל בעלי הכנפיים שנכחו שם, או
לפחות, כל מי שכנפיים שלמות נחו על גבו. היא לא הבינה, ולא
השלימה. היא ראתה את התוכחה על פני הנוכחים, את הקבלה על פניו
של אהובה, ואת העומד מולו ששלף את חרבו מנדנה. החרב לא הייתה
עשויה מתכת, אלא אש, ברק מעיף גצים, המונף היישר אל ליבו של
הסיבה היחידה לחייה.
היא הייתה חייבת למנוע זאת, אך שוביה היו חזקים ממנה. בזעקה
אחת, שהכילה בתוכה את כל הכאב והזעם שפייה אחת קטנה יכולה
להביע, היא שינתה את צורתה חזרה לגודלה המקורי. ידיהם של שוביה
לא יכלו לתפוס אותה עוד, ובעזרת רסיסי כנפיה היא עופפה עד
אליו, מנסה לגונן עליו בגופה הזעיר.
הברק פגע בה קודם, ומיד אחר כך בו. אוחז בגופותיהם, מאכל אותם,
שורף את שניהם עד היסוד. שני האוהבים התלכדו בכאב עצום, חד
ומלובן, מותכים באש מטהרת, חמה.
ואז היה שקט, וחושך. והדבר היחיד שנשאר מהם הייתה אדמה חרוכה.

                                         

בפעם הראשונה שהיא פקחה את עיניה היא סגרה אותן מיד בגלל האור
העז. אחרי שהיא הצליחה להתרגל לאור היא הסתכלה סביבה. היא עמדה
במרכזו של יער יפיפה ושוקק חיים. היא נשמה נשימה עמוקה והאוויר
היה צלול ומתוק. כשהיא הסתובבה היא ראתה את הגבר חסר הכנפיים
שעמד לצידה מסתכל עליה באי אמון, ואז בסביבתו. הוא זיהה את
המקום בו הם נמצאו, הוא ראה אותו אינספור פעמים, אך עד עכשיו
ראה אותו רק מבחוץ, מרחוק, מבעד לשערים נעולים.
הוא חייך ותפס אותה בזרועותיו, עטף אותה בחיבוק חזק.
הוא נשק לאפה , לעיניה, לצווארה הארוך וגבה החלק.
"ועכשיו", אמר לה, "זה רק שנינו, לנצח".