התעוררתי לקול רחש השמיכה מעליי, גוף זוחל לגופי, מפיץ חום
בזמן שידו נוגעת ברגלי, מעסה קלות את ירכיי, מלטפת את בטני,
שורטת קלות את העור הקר כל כך. אני מרגישה איך רגליי מתרוממות
אל כתפיו, גופי כמו עץ אלון שנטוע עמוק באדמה, במזרון, מתנערת
משארית החלומות, מתעטפת ברכות שפתיו. משפשפת את עיניי, "די...
אני מתה לישון..." מגרגרת קלות, חצי רוגזת על מעלליו, חצי
מרוגשת. מרגישה את לשונו מחפשת אחר מקור הנאתי, חופרת בעדינות
בין שפתיי, מלקקת ארוכות ועמוקות, מעוררת אותי לעולם אחר, ואני
נאנחת, מייללת אפילו לתוך הכרית שכעת כבר מונחת על ראשי, היד
שלו נכנסת לתוכי, משוטטת בחיפושים מפיקי תועלת, בזמן שאני כבר
נכנסת לספרה אחרת. ואני עוצמת את העיניים, נושמת עמוקות, החמצן
הופך דליל יותר ויותר, הנשימות שטוחות, קצביות, מפנקות. זה
מתחיל ברעד קל בשוק הרגל, עובר לירכיים בזרמים מענגים ואני
נאבקת בו, מתחננת לקולו שיוותר לי, שיסלח לי, שאני לא רוצה
בכך, שירפה ממני, תרפה... וצוללת עמוק יותר, אני כבר לא במימד
הזה, אני שם... מרחפת מעליו, מרגישה את רטיבות לשונו בתוכי עוד
ועוד ומאבדת שליטה אט אט... הידיים שלי הן הראשונות לעצור
אותו, הראשונות שתוקפות את ראשו, דוחפת אותו ממני הלאה, ובאותו
הזמן מקרבת, רוצה ולא רוצה, בורחת למקום אחר, שלא יראה את
הבושה שבלאבד שליטה, שלא יראה אותי חלשה, והוא נאבק בי, מאבד
קצת מהפוקוס שהכיל את כל עולמו במשך 20 דקות, הוא אוחז בידיי,
מתחנן דרך הקול העמום בשמיכה, "תני לי... תני לי לעשות לך
טוב", הידיים שלי נעשות חזקות יותר, אני כבר שבה לגופי הארצי,
אני כאן ובועטת, מתחילה להשתולל מתחתיו, והוא ממשיך לדבר מילים
רכות לאיברי שכבר כעת ספוג ממיצי המאבק לחופש שלי. הזרמים
שהתרכזו ברגליי נעלמו, התפוגגו למסך תסכול וכעס עצמי, "קום
ממני", מצווה על בחיר לבי, הוא מרים את השמיכה, מביט בי, מיואש
ממני, מעצמו, "בפעם הבאה אני קושר אותך", לוחש חצי לעצמו, חצי
אליי, "זה לא יעזור לך... כשאני מתחננת גם מוותרים לי", התחיל
להתפתח דיאלוג עצמי, דיאלוג חופשי, "אני לא אוותר לך", מחייך
קלות.

שנינו יודעים שהוא הפסיד במאבק הפרטי שלי.