New Stage - Go To Main Page

נועם שגב
/
דמעות של מלאכים

מדוע הם בוכים המלאכים,
אולי בגלל שזה לא קל להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך,
וכשהמלאכים בוכים, בעולם אחר,
אז בעולם הזה, עצוב לנו יותר.





מסתובב על הצד ופוקח עין אחת, הפסים האדומים בשעון יוצרים צורה
ברורה, 04:00.

השעון לא משקר, לפחות שלי לא, רק לפני שבוע החלפתי סוללות
וכיוונתי מחדש את היצור החביב.

זהו, הלכתי לישון לפני חמש שעות ואני עדיין לא מרגיש אפילו
טיפת עייפות. כנראה שזה הולך להיות עוד לילה לבן. מציק, זה כבר
הרביעי ברצף, בקצב הזה אני עוד אתמוטט בסוף.

אני יוצא מהמיטה, הקור שמחוץ לשמיכות הפוך מזכיר לי בדיוק
שעכשיו כבר סוף דצמבר והנקישות הקבועות בחלון החדר רק מציינות
שהגשם כאן ושהוא לא מתכנן ללכת לשום מקום.

לעזאזל, הלילות האלה מתחילים להימאס.
טוב, השלפוחית מציקה לי, ניגש לרוקן אותה.
זהו, זה יותר טוב.

טוב, השעה ארבע בבוקר, אני על סף שיגעון ובחוץ חמש מעלות ויורד
גשם, אני מניח שזה זמן מצוין לצאת לטיול קצר ברחובות השכונה
מלאת הסמים הזאת.

לובש עוד כמה שכבות ומעיל ולוקח מטריה, ובארבע ורבע אני כבר
בחוץ. אחרי חמש דקות הליכה שבהן אני סופג את ריחות המאפיה
שבדיוק מתחילה את יום העבודה אני גם מגלה שהמטריה המזדיינת
הזאת שבורה ושאני כבר למעשה נוטף מים, עכשיו היום שלי מושלם.

טוב, לפחות אני רואה מקדימה כניסה לחורש קטן, בין העצים
העבותים והצמרות הסבוכות כנראה אוכל למצוא מפלט זמני מהגשם,
לפחות עד שייחלש קצת ואוכל ללכת הביתה - הביתה? למה? מה יש שם
חוץ ממיטה קרה וזיכרונות כואבים - אז בינתיים אני מתחיל לרוץ,
לא עוברת דקה ואני כבר בין העצים, הרוח מעיפה עוד קצת טיפות
מים לכיווני, אבל בסך הכל אני מוגן כאן ממה שהגדרתי כבר בעבר
"אלוהים משתין עלי בקשת".

הריח חזק, שילוב של הגשם עם ריח הטבע המעט שאופף אותי. מבין
הצללים דמות יוצאת ואני מרגיש דקירה קלה בגב. "תרוקן את
הכיסים, ותהיה בשקט או שזה הסוף שלך".
אני חושב ששמעתי את המשפט הזה בסרט פעם, לא סרט מוצלח במיוחד.
"לא שמעת אותי? תרוקן את הכיסים עכשיו!!!"
"שמעתי אותך, אבל אני לא מבין למה אתה אומר לי להיות בשקט,
תסתכל סביבך, השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, קור כלבים והגשם לא
מפסיק כבר יומיים לרדת. גם אם אני אצעק, גם אם תהרוג אותי, מי
בדיוק יוכל לשמוע, מי יראה?"
אני שם לב שלוקח לו זמן לחשוב על מה שהרגע אמרתי, או שהוא פשוט
לא רגיל לשעות האלה או שהוא תחת השפעה. אני שוקל להשתעשע בבחור
לעוד כמה רגעים אבל נראה לי שהוא מטושטש מכדי להיות מקור להנאה
כרגע.
"תרוקן את הכיסים כבר." אני חושב שאני יכול לשמוע דמעות
בגרונו.
"בסדר, בסדר, אל תילחץ. רק תן לי לשמור מפתחות לדירה שאני אוכל
לחזור הביתה הלילה, טוב?" הוא חושב על זה רגע ובסוף לוחש מילת
הסכמה. לצערו הארנק שלי מכיל רק שטר של עשרים וכמה מטבעות
בודדים, אבל לפחות זה משהו לקנות איתו משהו להעביר את הדאון.
ואני מתקן את עצמי, עכשיו היום שלי מושלם.





קול צחוק גורם לי להפנות את מבטי לנקודה כלשהי בין העצים. בגלל
האפלה והעצים, הייחוד של הנקודה הזאת מכל נקודה אחרת בסביבה
הוא אך ורק באותו קול, כל מקום נראה אותו דבר פשוט.
חמישה צעדים באפלה והגעתי לאותה נקודה, דמות שאיני מסוגל לראות
לגמרי ספק עומדת ספק נשענת כנגד עץ ענק.
"מה כל כך מצחיק אותך בחור?"
"אתה. הוא. אתם." קולו שטוף בהבעת זלזול וגועל, אולי טוב שלא
יכולתי לראות את הבעת פניו.
"אנחנו כל כך מצחיקים אותך? האם זו הסיבה שאתה מעדיף להיות פה
בחוץ בשעה כזאת, במזג האוויר המקולל הזה במקום במיטה חמה
בבית?" ידעתי שזו עקיצה, מהמעט שיכולתי לראות האדם היה לבוש
בצורה מוזנחת, כנראה הומלס או אחד שעומד להיות כזה.
"לצערי זה הבית שלי", ידעתי שהוא הומלס, "אבל מיטה חמה אינה
משנה לי, כמו שמזג האוויר אינו משנה. ושתדע שמזג האוויר הזה לא
מקולל כי אם מבורך".
ברק פתאומי בשמים אפשר לי הצצה רגעית על אותו איש - בגדיו
קרועים ובלויים, די נמוך, אבל אלו היו דברים שבשגרה. פניו, הם
היו הדבר החריג פה. הוא היה כל כך יפה, כאילו תווי פניו גולפו
לשלמות, אף אדם אינו זכאי לשלמות כזאת. ומעיניים עמוקות הוא
בכה, לפי הטיפות אולי הוא בוכה הרבה זמן, או שאולי היו אלה רק
טיפות הגשם.
"מבורך? מה, בגלל שזה טוב לחקלאות ומעלה את מפלס הכנרת ושטויות
כאלה?"
"לא, הוא מבורך כי הוא יורד על מנת לשטוף את החטאים שאתם
ממלאים בהם את העולם הזה, מנקה את הרוע ומנסה להחזיר קצת מהתום
הבראשיתי לקיום האנושי האומלל." טוב, אז הבן אדם גם מטורף. זה
ילמד אותי לקח לא לצאת לטייל בשעות כאלה.
"אתה משתמש הרבה במילה הזאת, אתם. מה איתך? אתה טהור מספיק כדי
לא להחשיב את עצמך לחלק מהאנושות?"
"כן." טוב, אני מניח שפשוט הפלתי את עצמי לאחד הזה. ננסה משהו
אחר. "אז מה אתה בדיוק?"
"אני מלאך", ללא ספק, מטורף.
"אז איפה הכנפיים?"
"לא לכל המלאכים יש כנפיים, לאלו מאיתנו שחיים כאן למטה אין
כנפיים כדי שנוכל להסתובב ביניכם ביותר קלות."
"כמובן. אז אתה אומר שיש עוד מלאכים בסביבה?"
"לא, כאן איתך זה רק אני. אבל יש עוד, מסתובבים. רואים.
מקשיבים. אנחנו אחראיים על תיעוד כל מעשי הגזע האנושי." למה
אני בכלל מקשיב לו עדיין?
"אם אתה באמת מלאך, אז תעשה לי איזה קסם, או תראה כוח. אני
חושב שאתה סתם מטורף."
"זה רק כי איבדתם את דרככם. בעבר זיהיתם אותי בין רגע, הפחד
והאמונה לא השאירו אצלכם מקום לספק. ובגלל הפחד הזה האנושות גם
הייתה יותר נקיה. אבל מאז עברו כבר אלפי שנים. אבל אם אתה באמת
רוצה אני אראה לך. כמו שאמרתי, אנחנו המלאכים כאן למטה מסתכלים
ומתעדים, כל מה שעשה הגזע שלכם ידוע לנו, ומה שידוע לאחד, ידוע
לכלל. אנחנו זוכרים אותך, אלי, לפני שנתיים נסעת בלילה, בשעה
כזאת, היית שתוי. איבדת שליטה על האוטו ופגעת בהולכת רגל.
ברחת, השארת אותה מתבוססת בדם במקום לקרוא לעזרה, ובמקום לנסות
אפילו להציל אותה קראת יום אחרי זה בעיתון על נערה שמתה ופשוט
אמרת כמו כולם כמה חבל." טוב, זה כבר נעשה מוזר.
"מי אמר לך שטות כזאת? זה בכלל לא נכון, שקר מוחלט ואל תאשים
אנשים בדברים כאלה בלי הוכחות." אבל מה אם יש לו הוכחות?
"המצפון שלך אכל אותך אחרי זה, היית פראנואיד, והוצאת הכל על
מיכל. במכות ובקללות הוצאת את זה עליה. עד שהיא עזבה אותך,
והוציאה צו מניעה." מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה?
"אנחנו ראינו אותך, אלי, כמו שראינו את כולם תמיד, את בני
בנימין הפושעים, את הספרדים בזמן האינקוויזיציה, את הנאצים.
ראינו הכל. אנחנו זוכרים הכל. אנחנו יודעים הכל." טוב, אולי
כדאי להקשיב קצת למטורף הזה אחרי הכל.
"אני עוד זוכר כשראיתי את האדם בפעם הראשונה, בגנו, יצור חי
יחיד בעל אפשרויות בלתי נדלות, כל הדרכים היו פתוחות לפניו, אך
הוא בגד בנו, באדוננו, ולכן סולק לעולם זה. ואיתו באנו אנו,
כדי לראות מה יעשה, וכיצד ימשיך את דרכו. והודות לבניו ראינו
את פניה האמיתיות של האנושות. ובדמו של הבל העתיד נקבע."





שעתיים אחרי זה, מעט אור בשמיים, ואני על סף בחילה. האיש אומר
ששמו הוא קולומבוס, לפחות ככה הוא בוחר לקרוא לעצמו בגלל שהוא
צופה ומגלה דברים עלינו. בשעתיים האחרונות הוא תיאר בפניי את
פניה של האנושות, מזיכרונותיו בטבח באינדיאנים ע"י הכובשים
האירופאיים עד הבעת הפנים האחרונה של אב סבי במחנות ההשמדה.
הוא אפילו הקדיש מספר דקות לתיאור הדברים שקורים כרגע ברחבי
העיר, על בחורה הנאנסת באכזריות בידי שני נערים שנתנו לה טרמפ
הביתה, כנראה שהביתה היא לא תגיע יותר לעולם. גם על סב שכרגע
נכנס לחדר של האחיינים שלו ובזמן תפילה לסליחה הורס את תומם
ומשנה את חייהם לנצח ועל מספר רציחות ותאונות פגע וברח ברחבי
העיר, הוא אומר שזה לילה חלש ולמרות זאת לא מונע ממני אף פרט
ותיאור, אפילו את תחושת הדם אני מסוגל להרגיש על גופי.
"אמרת שהגשם הזה מבורך, יורד ושוטף את החטאים. מאיפה הוא,
אלוהים מנסה לתקן את דרכינו? או משהו אחר?" אני שואל, זיעה קרה
על עורי ואני מתנשף מהזוועות ששמעתי, מהטירוף המתרוצץ במוחי.
"לא, אלו אנחנו. הצופים בכם. אתה הרגע שמעת סיפורים על הגזע
שלך, על הרוע שבכם, ונתתי לך להרגיש מעט מאותו רוע. אנחנו
קיימים מאז שנבראתם, תפקידנו היה ותמיד יהיה לצפות בכם, להרגיש
אתכם, לזכור אתכם ולפעמים אפילו להרגיש עבורכם. אנחנו עושים
זאת כבר אלפי שנים, והרוע והטירוף רק מתחזקים, רק מתגברים ורק
נעשים קשים יותר לסבול. גם לנו יש את הגבולות שלנו, וכשאנחנו
איננו יכולים יותר, גם אנחנו בוכים."
"דמיין לך אותנו, מאות אלפי מלאכים, בוכים עבורכם. מזילים
דמעות כאשר אתם אינכם עושים זאת, כבר שנים שהגשם איננו פעולה
של הטבע כי אם דמעותינו המאיימות להטביע את הגזע אשר מביא לנו
ייסורים כה רבים. בדמעותינו אנו מנסים להביא מזור לכאבכם,
לגרום לכם לראות ואולי אף לתקן את דרככם. אך אתם בשלכם, והתום
שבלבכם רק נעלם עוד ועוד."
"עכשיו אם לא אכפת לך, כבר בוקר, ואתה צריך ללכת למקום אחר וגם
אני. אני רק מקווה שלמדת קצת, אפילו רק מעט, ושלא תוסיף לנו
דמעות להוזיל." באור הבוקר שהתחיל לעלות הוא נראה קטן וחלוש,
אבל פניו באמת היו מושלמות. הוא הפסיק לבכות, וגם הגשם פסק, רק
עיניו הראו עדיין כאב בלתי נתפס, עמוק מכל דבר שיכול להרגיש כל
דבר אנושי. הוא מסובב את גבו אליי ומתחיל ללכת.
"חכה, תגיד לי, אם כל כך נורא לכם למה אתם ממשיכים, למה להמשיך
לסבול ולצפות בנו ככה?" הוא סובב את פניו, חיוך מריר מילא
אותם, הפך את פניו למין קרירטורה של אבל וטירוף.
"כי הוא אמר לנו, ולא נעז להמרות את פיו. ומלבד זאת, מי יודע,
אולי עוד תשתנו." עוד שני צעדים והוא נעלם, בין העצים. אני לא
חושב שהייתי מוצא אותו גם אם הייתי מחפש.
רק קול אחרון בין העצים לחש לי את מה שמלמל כשהלך.





יצאתי מהחורשה. אפילו לא הרגשתי את הקור יותר. התחלתי לזמזם
לעצמי שיר, ישן, נוסטלגי.  כשהגעתי חזרה לדירה זו כבר הייתה
הפעם השלישית שלי, הפעם כבר לא זמזמתי אלא שרתי אותו. כשנכנסתי
לדירה הייתי בדיוק בחלק של "מדוע הם בוכים המלאכים, אולי כי זה
לא קל להיות מלאך", אני מניח שמי שכתב את השיר פגש גם הוא את
אחד מאותם אלו שצופים בנו. נכנסתי חזרה לדירה, טוב שהשודד
הצעיר השאיר אצלי את המפתחות. בפנים, הדבר הראשון שעשיתי היה
לפתוח את ברזי הגז בכיריים ובתנור.
התקשרתי למשטרה וסיפרתי להם, על אותה ילדה מלפני שנתיים,
סיפרתי הכל, מגיע להורים שלה לדעת את האמת.
התקשרתי גם למיכל. אמרתי לה שאני מצטער על הכל, בייחוד על זה
שגרמתי לה להפיל את התינוק שלנו באותה התקופה. התנצלתי על הכל,
ובכיתי.
סיימתי עם שני הטלפונים והרגשתי שמספיק, והדלקתי גפרור.

ולעולם לא תיזל דמעה עליי שוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/2/06 12:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועם שגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה