היא רוקדת על במה
כל לילה בין שקיעה לזריחה
והם יושבים מסביב לבר מביטים
משתוקקים
רק לגעת בה

אט אט מתקרבים
מעט חוששים
עוד רגע יגעו בה אותם הגברים
ילחשו מול פניה
היי בובה
אפשר שתתקרבי אליי שניה

והיא רק מביטה
רוקדת מול פניהם הרעבות
הצמאות
הנוטפות
ומחשבתה רחוקה
מחשבתה אפופה
אל מקום ישן לא מוכר
מקום לא ידוע אולי זר

עת עמדה היא שם לפני שנים
מתחת לעץ השקמים
הביט הוא אל עיניה
לחש מול שפתייה
אוהב אותך מתגעגע

היא חייכה
לחשה
אוהבת אותך
חושקת צמאה אל גופך
מתאווה לנשיקתך
רעבה אל זרועותיך הכורכות את מותניי
מצמידות את גופך אליי
והוא שתק לא אמר מילה
רכן מול פנייה
נשק לשפתייה בשקיקה
רעב למגעה
צמא לגופה.

וביום אחד ארז מזוודה
נעלם השאיר לה עלה מעץ השקמה
ופתק קטן עם שושנה אדומה
אשוב אלייך יקירה.

חלפו הימים
חלפו שבועות חודשים
והיא רוקדת אי שם בבאר ישן
לא רחוק לא קרוב
מול גברים רעבים
גברים חושקים
צמאים
נוטפים

אך לא מזיעה
תאווים הם לגעת בגופה
לטעום שפתייה
לנשום את ריח חמוקייה

אך בכל ערב באותה השעה
כשהשמש עולה
היא קדה קידה
יורדת מהבמה
ונעלמת בחשיכה
עד הלילה הבא...

ויש אומרים
שאי שם בין זריחה לשקיעה
מתמזגת נשמתה עם נשמתו האבודה.