לזוז, בכל רגע, בכל נקודה ומכל מצב.
להרים את קצה כף הרגל, אחר-כך את החיבור ולבסוף את העקב,
להרגיש פסיעה בעלת קשת על פני קרקע קשה.
לדרוך, לחשוב על הבשר הנפגש עם אמצעים הזרים לו, להתאהב בתחושת
הנגיעה.
לשמוע את הפסיעה שוברת לחתיכות קטנטנות את המרקם תחתיה, משחקת
ומעיפה חלקיקים הלאה ממנה.
שוב לדרוך והפעם האצבעות הן אלו המחזיקות את הבניין, מותחות
קדימה היישר לפניהן. אחריהן ישנה הקשת ולאחר מכן העקב עולה
למעלה. להרים, למשוך עד כמה שאפשר. לתת לאגן להתיצב מעל גורד
השחקים שמתחתיו, לסדר את המותניים ולהכניס את כל שמוצג פנימה.
להרים ידיים כמתעופפות ברוח סערה ולהרגיש את העלים המרחפים
סביב.
להתכופף מעט, להניח את האגן על כפות הרגליים הנוגעת בקרקע
בכריות של נוצות בלבד, בצורה בה הן יבלעו בו ולהתחיל את
היישור.
כמו מסילת רכבת הולכת ונמתחת והקטר המטייל להנאתו על הפסים. פס
פס, גיד גיד, עצב עצב ומתיחת השרירים. קודם הנחת העקבים, לאחר
מכן התיישרות השוקיים, הימתחות של שרירי התאומים, הברך ננעלת
כאילו היה בה שער פלאים, הירכים מורמות אל על והישבן מתנוסס לו
כמרים דגל ניצחון.
אט אט עולה הגב. עצם הזנב המתיישרת וסוחפת אחריה באקסטזה את כל
החוליות. מקשת צבעונית החוט הופך לקו ארוך וישר המחזיק מעליו
את המרכז. עולה העורף, מבנה עליו את הראש. מתכוונן הסנטר כאילו
היה מנוף, סוחף אחריו את האף למרומים ומשאיר את העיניים
עצומות. עומד הראש ומשקיף מעל והעיניים, כשני מגדלי תצפית ובהן
שומרים צבועים שחור, המתהלכים בחוסר מעש ובחוסר סבלנות. נפתח
הגלגל ומחזות מרהיבים מתגלים לו.
מונחות הידיים לצידי החוזק, הסחיפה והעוצמה. האצבעות מישירות
מבטיהן מטה, מופנות כמאשימות. הכתפיים מתחילות לנוע אחור,
כמלקטות את שהשאירו בעברן, מוסיפות הן ואוספות את הזרועות
והאמות, כמה שאפשר, כמה שרחוק, כמה שיותר. המפרקים זזים, גלגל
שיניים מתחכך באחר ונשמעים קולות חריקה. מפתח האגן והיריכיים,
הידיים מאחור, הראש המתנוסס, ועכשיו תורו של החזה. עצמות הבריח
מתבלטות לפתע, כמנסות לצאת לשאיפת אוויר קלה. העור עליהן מתוח
ובוהק, עוטף ומחבק אליו את עצמות בית החזה ופותח את הראות
הנמצאות בפנים. נשימה עולה מעלה מעלה, מתחילה בסרעפת ומטפסת
במרומי כל נים, תא ועצם, עוטפת ברוח נעימה ויוצאת דרך השפתיים
והנחיריים גם יחד.
אנחת רווחה.