כזה אני, חצי אדם חצי שועל. ומשום כך הדחף החייתי שמקנן בי -
אשר לא יובן לאדם "מן השורה" - להסתובב, לפחות אחת לשבוע,
עירום כביום היוולדי, יחף, בין תלמי הכרם, בעודי תר אחר אשכול
ענבים מתוק ועסיסי אשר יקל על מחושי גרוני הדואב ועל יצרי
הרעב.

את ה"מחלה" הזו, כמו שקורא לה פרופסור שמוט, הפסיכיאטר הגרמני
המשוגע שאצלו אני מטופל זה מכבר, התחלתי לפתח כבר בגיל שש,
כשהייתי מתגנב יחד עם אחי יזהר והחבר'ה שלו לכרם לגנוב ענבים
ל"הילולת התירוש", מין חגיגה מטופשת שחוגגים עד היום הזה בכל
קיץ אצלנו במושב. ככה זה כשאין מה לעשות בקיץ במושב בלי כבלים
וכשנגמרות כל הקייטנות והשעמום והחום מחרפנים את נערי המקום
הצמאים למשהו עסיסי, תרתי משמע.
את פרופסור שמוט כבר קלטתי, איך שאומרים, על ההתחלה. סתם היה
דלוק על אחותי הגדולה, תמי,  רווקה "מזדקנת", כוסית בת 32
שעושה מה שבא לה, כולל ללכת עם גופייה לבנה צמודה ובלי חזייה,
לחייך אליו כשהיא מביאה אותי לפגישות השבועיות שלנו בקליניקה
שלו, ולזרוק לו הערות סקסיות בשביל לראות איך הוא מתבלבל. ועם
חזה כמו שלה, זה לא כל כך פשוט לשמור על פוקוס. אז פרופסור
שמוט גרר וגרר את הטיפול שלנו רק כדי לנסות לגרור את תמי למיטה
(מה שכמובן לא הלך לו).

נחזור אליי. אני בן 26, חזרתי משלוש שנים בדרום אמריקה. שנה
וחצי טיול ושנה וחצי עבודה, בארגנטינה. לא, לא בשגרירות כמו
שכולם חושבים כשאני מספר להם, כי אם בכרמים של מנדוסה. אחל'ה
אוויר, אחל'ה בחורות, נוף יפהפה, וענבים סוף הדרך. מה גם ששם
הבחורות המקומיות די נדלקו על הקטע של לרוץ עירומות בכרם עם
מבט חייתי על הפרצוף ולאסוף ענבים בעודם תלויים על ענפי הגפן,
אז מה רע?! נשארתי. שנה וחצי כשחצי מהזמן הייתי שועל. ושלא
תבינו לא נכון, זה לא שאני הופך להיות פרוותי וצומח לי זנב כזה
של מחזיקי מפתחות, זה רק במובן המנטלי, הפסיכולוגי
("האשלייתי", כמו שפרופ' שמוט נוהג לעקוץ אותי). אני פשוט
שועל. אני לא זוכר כלום אחרי זה, אני לא מדבר תוך כדי, רק נובח
ומיילל, ועם מנצ'יז מטורף לענבים מהכרם, ורצוי טריים ומתוקים!
ביום מן הימים, שבו, אינשאללה, אבריא - אתבע את האחים גרים או
מי שזה לא יהיה, שהמציאו את הסיפור הזה על השועל שהיה רעב,
ונכנס לכרם לאכול ענבים, וההמשך ידוע... (בעבוע בוע ידוע!!!)
האמת, שאני לא זוכר בדיוק מתי כל הסבטוחה הזו התחילה, אבל בדבר
אחד פרופסור שמוט צדק - זה היה סביב גיל שש, אולי כחלק מטראומת
העלייה לכיתה א', אולי כחלק מזה שנשך את יזהר קוף בגן החיות,
אולי בגלל ה"נביחות" האלו, של תמי, אחותי הגדולה, בלילה,
כשששון חבר שלה מהצבא בא לשישי-שבת, אולי סתם בגלל הזדהות עם
שמשון מהצמד המיתולוגי שמשון ויובב מפינוקיו, הסדרה שכה הערצתי
אז, ואולי בשל האהבה העזה שלי לענבים והצורך הפנימי והבלתי
נשלט לאוכלם ערב ערב טרם לכתי לישון. המון סיבות אפשריות עלו
במוחי ואף אחת מהן לא נראית לי עד היום כסיבה הנכונה
והאמיתית.

בצבא זה היווה בעיה. כשקצין המיון בבקו"מ שאל אותי למה דווקא
צנחנים, אמרתי לו "כי שמעתי שיש אחל'ה כרמים בג'בע" (הכפר
הערבי הסמוך לבסיס שאנור), הוא עיוות את פרצופו המכוער להחריד
בפליאה ולקח לי המון זמן לשכנע אותו שאני מתבדח (למרות שהייתי
רציני). בג'בע אכן היו אחל'ה כרמים, אמנם קצת מוזנחים אבל כמעט
לא מרוססים, מושקים פחות, מה שגרם לענבים להיות קטנים, מתוקים
וטעימים יותר. אז נכון שהפעילו נוהל הגנת מחנה כמה פעמים בגלל
שהפתעתי את השומרים כשטיפסתי עירום על הגדר, אבל תמיד הגעתי
מתנשף, שבע ומוכתם לאוהל עוד לפני שכיתת הכוננות התעוררה ועוד
הספקתי לגלח את השפם הג'ינג'י שגדל לי (השינוי הגופני היחידי
שהתלווה לתופעה) למסדר הבוקר, ולישון שעתיים חטופות ואנושיות.
כשהתנפלתי בנהמות על המב"ס ונשכתי אותו בכל הגוף במהלך משפט
שהוא עשה לי אחרי שנתפסתי מסמן את פתח לשכתו בשתן, זה כבר היה
הגבול מבחינתו ומבחינת הצבא, ויצאתי על פרופיל נפשי, עם מכתב
המלצה אישי למיודענו שמוט, שהיה חבר טוב של המב"ס עוד מימי
ילדותם המשותפת והמשעממת בראש העין.
מאז אני ושמוט נפגשים בתדירות שבועית כמו שהזכרתי קודם ,
פיתרון הוא עוד לא מצא, אבל מה אכפת לו, הצבא מממן את הפגישות
שלנו, הוא זוכה לחזות ב"פלא השמיני" (כך הוא מכנה את החזה
"השופע להכעיס" של תמי אחותי), ואני דואג לספק לו סולטנינה (זן
ענבים) בכל שבוע.

אני האמת כבר די מיואש מכל העסק. בתחנת משטרה באופקים אני כבר
מחזה קבוע, מסתחבק עם היומנאיות, למדתי לעשות "פרנץ' נצנצים"
סוף שחבל. אבל די, חאלס!!! מאז שתפסו אותי עירום בכרם, אוכל
ענבים ומקלל בערבית מצרית חיי אינם חיים. אני מפוחד, סהרורי,
לא יציב נפשית, אני מסמן עצים במושב עם שתן, אני שותה משלוליות
בחורף, אני חרמן על "צ'יטה", הכלבה של השכנים, אני מסוכסך עם
המשפחה שלי, אני נובח על תאילנדים, אני בורח מתאילנדים, אני לא
יכול לראות ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, ביטלתי את המנוי למסע אחר
כי תפסתי את עצמי מאונן על כתבה על זאבים בסכנת הכחדה. אני חיה
בגוף של אדם. אני אדם בגוף של חיה. הבחורות לא מבינות אותי,
טוענות שאני אגרסיבי ומוזר כשאני מרחרח אותן בצורה מוזרה לפני
שאנחנו שוכבים.
זה תמיד נגמר בבכי, זה תמיד נגמר בכאב - הלוואי שהייתי זאב.
המשך יבוא...