כשהגשם נוטף..., השמיים כהים.
הברק מהדהד...,
וכולם המומים.
אך כשמישהו מת, הכאב לעולם.
כמו גשם סוער שלא נעלם.
המוות בעצם זה משהו מדהים,
גדול ועצוב או, אפילו נעים.
כמו גשם, כמו קסם, הכל אמיתי,
זה משהו "פסימי" , זה משהו פרטי .
פתאום יש רק לילה ,
האור נעלם.
עוזבים לעולם  את האדם הנרדם.

אף אחד לא מגיב , אף אחד לא מדבר.
זה רק האובדן שאותנו שובר.
מלווה ומלווה,  תמיד הוא נישאר.
ואם תתעלם הוא יופיע מחר.
זה אולי טיפשי, אך אלו התנאים,
שנותנים ת'עוצמה להמשיך בחיים.
זה קשה וכואב אבל זאת המציאות.
אם יש חיים אחר כך,
לא יודעים בוודאות.

מותר לפחד,
כי פשוט מותר...
לפי דעת אחרים זה מעט מיותר.
אולי באמת צריך לחיות את הרגע...,
אולי לחשוב על "מה יהיה" זה פגע...
אז נמשיך???,




מוות וגשם, שניהם דיי דומים.
"גשם"  לא   בורח  בלי להשאיר רסיסים.
של כאב, של נחת, אפילו שלווה..,
איך שכולם פתאום יודעים אהבה.
נגמרות  המילים ,
אך לא העצב והכאבים.
הם תמיד יישארו אם אוהבים.
ובכלל...,
להתראות לא קל לומר, גם אם יודעים שנגמר.
אבל עדיף להוציא מאשר לשמור, כי זה גומר את החיים,
שבעצם אחריהם..., אנחנו רודפים.