המלאך שכב על האדמה, זועק אל השמיים.
כנפיו היו רק רטש צורם, שריד עלוב למה שהם היו בשיא תפארתם,
גדם מדמם.
האדמה המזוהמת כיסתה את גופו וריח צחנת המוות מילאה את האוויר,
העור הלבן של המלאך היו מכוסה כולו בסימנים כחולים ושחורים,
ובדם קרוש.
עיניו הכחולות בעבר של המלאך, אשר עתה היו אדומות מעייפות
הביטו אל גופו החלש ודמעות זרמו מהן, מרבית שערותיו נתלשו
ופוזרו על האדמה לידו, קצוות שער בהירות מעטות עוד נותרו על
ראשו כסימן עלוב לרעמת שערו.
הוא שכב עירום על האדמה, אוחז בבטנו המדממת ללא הפסקה, הוא חש
בכאב שבו הוא לא חש מעולם בגני העדן אי שם ולא יכל להפסיק
לבכות ולמרר על גורלו, כנפיו הכסופות נקרעו לגזרים וכוסו ברפש,
גם כשהן לא היו מחוברות לגופו הוא יכל לחוש בתולעים המכרסמות
בבשרו.
המלאך נאחז בשברירי החיים האחרונים אשר נותרו לו, יצור גן
העדן, הוא חש בחייו חומקים ממנו, הוא פצע את כפות ידיו עם
ציפורניו אשר הפכו לשחורות.
אדם עמד מעליו, במלוא תפארתו, לבוש עלי גפן ומשי.
שריריו בהקו יחד עם מבטו ושערו השחור, אותו אדם הביט אל השמיים
המכוסים בענני סערה.
ובגרזן אשר חצב אשר מעצי גן העדן לקח אותו אדם את חיי המלאך,
ראשו הכרות של המלאך התרחק מראשו, התגלגל בעפר.
האדם עמד מול המלאך והביט בו, מתפאר בגופת שליח האלוהים.
ודם המלאך זעק אל האלוהים מן האדמה, צעק בכל מה שנותר מנשמתו,
צעקה מייסרת ונוראית.
והאלוהים לא הקשיב, השומר בני אנוכי?