עייפתי.
עייפתי מהחיים חסרי התכלית האלו.
עייפתי מהשגרה.
עייפתי מהאכזבה היומיומית.
עייפתי מהאשליה שמשהו יהיה יותר טוב.
עייפתי מהתקווה המזוייפת.

עייפתי ואין לי כוח.

ולאף אחד אחר אין כוח כבר לשמוע אותי...
אז לכתוב לכתוב לכתוב...
רק ככה אני מרגישה פחות לבד...
רק ככה אני מצליחה להוריד את העומס.

תפוס'ותי הלך לים...
בדיחה גרועה...

מתי תצליחי לכתוב משהו נורמלי?
מתי תמצאי אושר?

אושר אינו מטרה הוא דרך חיים...
מה קורה למי שאין לו חיים?
איך הוא ימצא אושר?

האם בכי הוא דרך חיים?
כי נדמה לי שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.
לנגב את הדמעות ולהתעלם מהחדשות.

יש לי אוסף.
מכיר?
אוסף, כמו שיש לילדים קטנים,
אוסף מחקים
אוסף פחיות
אוסף קלפים
אז לי יש אוסף של פיסות שמיים.
מכל פעם שריחפתי, ואז התרסקתי,
בגללך או כל אחד אחר...
ויש לי גם אוסף רסיסים.
לדוגמא נסדקה לך כוס על הרצפה,
והצלחת לתקן אותה, חוץ מרסיס אחד שלא מצאת.
אז לי יש אוסף של הרסיסים האלה,
וזה מכל פעם שנשבר לי הלב.
מי יודע? אולי בסוף יגמר לי הלב...
יש לי גם אוסף של בדידות.
גם של הרגש וגם של המילה.
בדידות, אפשר להטות אותה לכל כך הרבה כיוונים...
בודד, בדיד, בודדה, בידדת, בודד, נבדד, התבדד...
לבד, לבד, לבד, לבד, לבד, לבד, לבד, לבד, לבד...
יש המון. יש לי אוסף.
אבל אני חושבת שהמנצח הוא אוסף ההבטחות השיקריות שלי.
יש לי שם כל הבטחה נכזבת שהובטחה לי אי פעם...
האם זה בגלל שאני כזו פתי?
כל כך קל לשקר לי?
או שלכל אחד יש אוסף כזה?
תגיד לי, כי אולי גינס ירצו את זה...

אתה יודע שאתמול נאבדתי?
לא הצלחתי למצוא את עצמי...
חיפשתי...
וחיפשתי...
בסוף מצאתי את עצמי באמצע הרחוב, בדרך לדירה...
רציתי לטפס על גג ולקפוץ, אבל ברחוב מרזוק הכל זה בנייני
קרקע...
לא באסה?
ככה היה לי יותר קל, ולך עוד יותר...
הרי הרבה יותר קל לשכוח מישהי מתה, מאשר מישהי חיה שעוד
מציקה...
בעצם אותי כל כך קל לך לשכוח...

מצחיק בעצם שאתה לא יודע על מה אני מדברת...
לא הכרת את הצד הזה שלי... הא?
טוב אז נא להכיר, זו אני האמיתית...
המבואסת, הדיכאונית, האבודה...
אל תדאג זו לא אשמתך.. אתה בסך הכל קש...
קש אומלל ששבר את גב הגמל...
בעצם זה לא היה גמל, זו הייתי אני.
בעצם זה לא היה גב, זה היה לב.
בעצם זה לא היה קש, זה היית אתה.
ומה שנשבר, אי אפשר לתקן...

קח דף. נקי, חדש.

עכשיו תוציא עליו את כל העצבים שלך.
כל מה שבא לך לצרוח, על העולם, על אבא ואימא, על האחים, על
החברים, על המורים, עלי.
תוציא הכל.

עכשיו תחזיר אותו לקדמותו.
שיראה כמו שנראה קודם.
הצלחת?

ככה הלב שלי.
ככה אני מרגישה.
ככה אני אולי גם נראית...

אני כל כך מתגעגעת...
להכל, הטוב עם הרע...
לשטויות, לשיחות, הכל...
אתה בטח מצטער על היום בו הכרת אותי לראשונה.
אני לא מאשימה אותך...
באמת יצאתי דפוקה...
זה התסכול המטורף שלי...
זה הטיפשות שלי...
זה שאני מאבדת את כל היקר לי...
שאני לא מצליחה להחזיק את הזהב ביד שלי...
אני באמת לא מאשימה אותך שאתה שונא אותי, ברור והגיוני
למדי...

הלוואי ורק תפצה פיך, תגיד לי.
רק תגיד לי מה עשיתי רע...
רק תגיד לי איך הצלחתי לדפוק את זה...
רק תגיד לי מה עשיתי...
אולי פעם אחרת ישארו יותר זמן...

פניתי אלייך בכל דרך אפשרית...
הכל ניסיתי...
והבנתי כבר שאתה לא רוצה...
ואני כל הזמן אומרת שזה אחרון...
וכל הזמן מתפתה, כי אני מרגישה שלא מיציתי את זה...
יש לי עוד כל כך הרבה להגיד...

הבנות הדפוקות האלה...
אלוהים, מה עשית לי...
למה אני ככה?

מכיר את כל המיילים האלה על כמה הנשים מוכשרות וטובות ויכולות
לעשות הכל, וכמה שזה שווה והכל?
אז זה לא...
זה דפוק...
ואני כל הזמן בוכה עוד ועוד...

זוכר שאמרתי לך שאתה כמו חברה טובה?
אז צדקתי, כי רק חברה טובה יכולה לפגוע ככה, כמו שאתה פגעת...
אם תצליח לסלוח לי על ההשוואה...

ומאז התחרפנתי לגמרי...
פעם הייתי אוכלת כמו שצריך, בריאה כזאתי והכל...
מאז, יום אחד אני אוכלת כמו שצריך, רגע אחר כך אני לא אוכלת
כלום, דקה אחר כך אני לא מפסיקה לאכול.
רזיתי 3 קילו...
ואני פשוט לא מפסיקה לעשן...
אני חוזרת ואומרת שאין צורך שתיקח אישית...
זה הדיכאון...
זה מה שהוא עושה לי...
ואני פשוט לא מצליחה להתאפס...
לא מצליחה להוציא את זה ולהיפטר מהכאב, העצב, והדמעות.

והן אומרות שאני מכניסה את עצמי לדיכאון...
הא...
מה הן יודעות בכלל?
חיות בסרט...
לא מבינות כלום בכלל מהחרא שהולך פה בעולם הזה...


צריך לאהוב... זוכר?
צריך לאהוב...
אסור לשנוא...
דווקא בשעה כזאת...
אנחנו צריכים להיות מאוחדים...
מאוחדים נגד אוייב אחד...


אני רק צריכה לסגור עניינים...
וניפרד. אפילו לא כידידים.