- "בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל, בוחן אותה בעיניו התכולות,
העמוקות, אותן העיניים שלפעמים נדמה היה יכלו לחדור דרכך אילו
רק רצו בכך, בוחן אותה ומוודא שהוא לא טועה, שזאת לא מראית
עינו בלבד.

- "אני בסדר, אל תדאג" היא חייכה אליו חיוך מקסים, חיוך שהוא
כל כך אהב, אהב את התחושה החמימה שהוא יצר אצלו, חיוך שנראה כל
כך מגוחך עכשיו.
- "אוקי" הוא חייך וחיבק אותה "אם יקרה משהו תגידי, ונדבר" הוא
חיבק אותה, וחייך, חיוך של מראית עין, חיוך חיוור, חיוך שבזמן
שהיה על פניו בראשו הסתחררה מערבולת אדירה של צבעים, של
תחושות, של רגשות, חלקן שלו, וחלקן של מישהו אחר, מישהו שהיה
רחוק ממנו רגעים בודדים, שנראו עתה כאלפי שנות אור.

הוא אהב את האמת ושנא את השקר, אבל הוא גם אהב אותה, אהב לחבק
אותה, אהב להחזיק אותה לידו, אהב כמו שהוא כבר התחיל לחשוב שלא
יאהב עוד לעולם, לא אחרי מה שקרה לו בפעם הקודמת כשהוא הרשה
זאת לעמו. כשהוא הסתכל עליה הוא רואה אותה עצובה, שבורה, אובדת
בין המחשבות שלה, אבל כשהוא שאל, ניסה לברר מה קרה, להושיט יד,
היא אמרה לו שהיא בסדר, וניסתה לחייך, חיוך חמוד, חיוך שאיתו
היא ניסתה להסתיר מאחוריו את עצב שלה, את מה שהלך לה בראש, מכל
העולם, מכולם, ללא יוצא מהכלל, גם ממנו. חיוך כל כך מגוחך
במיוחד כאשר הוא העיניים ושלה היו בריכות גדולות ועמוקות, ולא
של שמחה, אלא של עצב מודחק.

הוא הביט אליה שוב, ושוב ראשו התחיל להסתחרר במערבולת אדירה של
צבעים. למי להאמין, לה, לחיוך המקסים שלה או לעיניים שלו? מי
מהם דיבר אמת ומי שיקר? את מי הוא אהב ואת מי הוא שנא? את
העיניים שלו למרות שהן שיקרו לו, או אותה?

הכול הסתחרר שם, בתוך ראשו, בתוך מוחו, במערבולת אימתנית של
צבעים, רגשות, תחושות ומדי פעם גם מחשבות שקפצו לביקור בתוך
המערבולת, תהיות על האם המצב הזה היה נכון? היה טבעי? היה טוב
בשבילו?

הוא חיבק אותה יותר חזק, יותר קרוב, מנסה להסיט את מסלול
מחשבותיו, מנסה לעמוד בדרכה של המערבולת, מנסה לעצור אותה. הוא
חיבק אותה קרוב אליו, כל כך קרוב אליו שהוא טבע בנוכחותה שם,
במקום שבו הוא הכי רצה אותה, הכי אהב אותה. אך זה לא עזר,
ההסתחררות הבלתי פוסקת של המערבולת רק הלכה וגברה בראשו,
ניזונה מנוכחותה כדי להמשיך להסתחרר, כדי להתחזק ולגבור עליו.

הזמן האט את מהלכו, כאילו מחכה למשהו, לאיזה פיצוץ שצריך לבוא,
רק בעוד רגע, רגע שהשתרך והשתרך, רגע שלא רצה להיגמר. הרגע זלג
מסביבו, עובר מהעולם סוף סוף, אף לא רגע מוקדם מדי, והוא שמע
קול, מישהו, קורא לו, מישהו שניפץ את הרגע האיטי ההוא, מישהו
ששלף אותו מתוך תהום התהיות אליו הוא שקע לאיטו. הוא נתן לעוד
רגע זריז לחלוף מבעדו לפני שהוא עזב אותה, שחרר את חיבוקו
האוהב, וקם אל עבר הקול שקרא לו. פניו היו מופנים ליעדו, וזה
שהוא לא ידע מה, ולאן פניו מופנות, אך זה גם לא עניין אותו
כרגע, אחרי שהוא עזב את האחיזה שלו סביבה. מן עצב רגעי הצטרף
למערבולת בראשו, עצב שהיה צץ לו בכל פעם שהוא היה עוזב אותה,
עצב רגעי שהיה צץ ונעלם שנייה אחת אחרי כן. אך ביחד עם העצב,
קצת אחריו, חלחלה לראשו, למערבולת שבראשו גם מעט שמחה, מעט
שמחה על כך שהתהיות עזבו אותו, הרפו ממנו למספר רגעים.

השמחה חלחלה עוד קצת, קצת יותר עמוק פנימה, אל תוך המערבולת,
והפסיקה אותה, את הסחרור הבלתי נשלט שלה. הפסיקה אותו לעכשיו,
לאותו הרגע. הפסיקה אותו עד הפעם הבאה עד שיבוא המשך, ההמשך
שתמיד בא בסופו של דבר, לטוב או לרע. ההמשך שעוד יבוא בסוף,
קצת, רק רגע, לפני הסוף.