הוא נכנס לחדר שלו וזרק את תיק הגב שלו על הרצפה. הוא הרגיש
הקלה, כמעט מיידית, זה היה תיק גב כבד למדי. הוא הדליק את
המחשב שלו, שתקווה שיזכה לבלות מולו לפחות כמה דקות היום, משהו
שלא יצא לו לעשות הרבה לאחרונה, לא יצא לו לעשות בכלל לעיתים
קרובות. הוא יצא מן החדר שלו ופנה לכיוון האמבטיה, השרותים, שם
הוא שטף את ידיו ואת פניו, וכאשר חלף מבטו על פני המראה הגדולה
שמעל הכיור הוא נעצר.

הוא בחן את הדמות שנשקפה אליו מן המראה, וחייך, לראשונה מזה
זמן רב למדי הוא ידע מי הייתה הדמות שנשקפה אליו מן המראה,
והוא אהב את זה, את הדמות והידיעה עצמה. הדמות חייכה אליו
בחזרה. הוא צחק. זאת היתה רק השתקפות, ההשתקפות שלו, במראה
ובכל זאת כה הרבה יותר מזה.

הוא נכנס לחדר שלו, התיישב מול המחשב שלו, אשר כבר היה דלוק,
הזיז מעט את העכבר והקליק על אייקון שצורתו הזכירה צורת תו.
מוסיקה נעימה למדי, לאוזנו לפחות, התחילה לזרום בחלל החדר. הוא
נאנח והביט אל השעון, המחוגים הראו כי השעה היתה מעט אחרי
ארבע. הוא שוב איחר. הוא שוב לא יספיק לעשות את כל אשר תכנן,
ובכל זאת, העיכוב הזה היה שווה את זמנו, שהרוויח ושהפסיד, שווה
הרבה יותר. הוא נאנח שנית וכחכך בגרונו, זמן רב עבר מאז הרטיב
את גרונו לאחרונה, והוא בהחלט היה צמא.

הוא יצא מחדרו, משאיר את המוסיקה מתנגנת באוויר החדר, וחצה את
מבואת ביתו, אליה הובילה הדלת של חדרו, למטבח.

הוא מזג לעצמו כוס שתיה וחזר לחדרו. באוויר התנגן שיר אשר הוא
הכיר היטב, שיר אשר הוא אהב. הוא התיישב על הכסא שמול המחשב
שלו, לגם מכוס השתיה אשר היתה בידו, נשען לאחור וחייך למשמע
מילות השיר.

"על קו הזינוק, לפני המרוץ, בו אני ואת עומדים לרוץ" נשמע קולו
של הזמר בוקע מתוך הרמקולים של המחשב שלו. הוא חייך ועצם
עיניים, גבו נשען על משענת הגב של הכסא והוא שקע במחשבות שלו,
בדמיונו.

הם הלכו יחדיו, מחזיקים יד ביד, הולכים בצעדים איטיים. השיחה
ביניהם זרמה בזרם מהיר ובריא של הנאה צרופה, לשניהם, הנאה
צרופה, חיוכים, שמחה וצחוק. מדי פעם, כאשר צעדיהם נעשו מהירים
אחד מהם לחץ על ידו של השני, בעדינות רבה, כדי שלא להכאיב, אך
מספיק חזק בכדי שהשני ירגיש, הם היו עוצרים, מבטיהם נפגשים.
רגע קצר, וזריז, חלף ביניהם ביניהם וחיוכים קטנים, ביישנים,
שובבים, התפשטו על פניהם. עוד רגע עבר, שניהם הסיטו מבט בתנועה
זריזה והתחילו ללכת שוב, בצעדים איטיים, בעוד השיחה ביניהם שבה
לזרום.

"את פותחת מהר ואני אחרייך, אני לא מוותר. שומר על הקצב שאת
מכתיבה", הוא פקח את עיניו ועזב לרגע קט את האידיליה השלווה,
המהנה, אשר נוצרה בדמיונו ולגם לגימה נוספת מכוס המשקה הקרירה
אשר היתה מונחת בידו. קולו של הזמר נשמע מן הרמקולים ברקע,
הזמר שר לו שם ברקע שיר על משהו, על מישהי. הוא חייך ושקע חזרה
לתוך דמיונו, מותיר את גופו מונח בנוחות, ברכות, על הכסא מול
המחשב.

היא שלפה את המפתח שלה מחור המנעול של דלת ביתה ועזרה לדלת
להסגר, מאחוריו, בדחיפה קלה. הוא לא התמהמה ופסע לכיוון חדרה
מיד כאשר הדלת נסגרה מאחוריו. מכל הבית שלה, חדרה היה החדר
אותו הכיר הכי טוב, שם הוא בילה איתה את רוב הזמן שהיה להם
יחדיו עד כה. מספר רגעים חלפו וגם היא הצטרפה אליו בחדרה. היא
נכנסה וזרקה את התיק שלה על הרצפה, בשבילה היה התיק שלה כבד
כמעט כמו שלו בשבילו, אולי אפילו יותר. הוא קם לקראתה ממקום
מושבו, מן המיטה שלה, אבל היא רק חייכה אליו והדפה אותו ברכות
חזרה אל המיטה וצנחה אחריו. חיוך קטן, שובב, התפשט אט אט על
פניה.

ידיה נעו סביב גופו, מחבקות אותו, מאמצות אותו אל חיקה,
מתאחדות איתו. גם ידיו נעו סביבה, מאמצות אותה אל חיקו,
מתאחדות איתה. ראשיהם, פניהם, התקרבו זה לזה, מצמצמים את המרחק
הקצר שעוד נותר ביניהם. שפתיהם נשקו זה לזה, חום רך, נעים,
התפשט משפתיו לכל רחבי גופו. רגעים זרמו ביניהם, שפתיהם
צמודות, גופותיהם צמודות. החום הרך הפך לאשת לוהטת אשר בערה
בהם, חיממה אותם מבפנים והביאה אותם למקום חמים ונעים יותר,
רגע לפני שהיא מכלה אותם, שורפת. היא בערה בדיוק במקום הנכון,
על הגבול, רגע לפני.

הרגעים זרמו בינה לבינו, בינו לבינה, גופותיהם צמודים,
מרוחקים, יושבים זה ליד זה, ועוברים למצב מאוזן רק רגע אחרי.
יושבים, קרובים, צמודים, קצת רחוקים. מדברים, מחייכים, פיותיהם
נושקים והרגעים שוב זורמים ביניהם, עוברים מהר.

"הקפה אחרונה, ויש קשיי נשימה. אני מפסיק לרוץ ויושב בפינה",
הוא הניח את הכוס שלו על השולחן לפניו והסית את מבטו לשעון.
המחוג הקצר שלו, של השעון, התקרב לספרה חמש, לשעה חמש. הוא
נאנח, הזמן שלו נזל לו מבין האצבעות, אבל זה היה שווה את זה,
שווה כל רגע וכל שניה. הוא הפנה את מבטו לאייקון המהבהב על מסך
המחשב שלו, הוא, האייקון, דרש את תשומת לבו, אבל זה יכל לחכות,
עוד קצת. הוא נאנח ושקע חזרה לכסא שלו. עוד כמה רגעים, רק עד
סוף השיר, ואז הוא ימשיך לעיניו, בתקווה שעוד ישאר לו זמן
אליהם אז.

מבטו נפל על השעון שהיה על ידו, חיוכו נמוג לרגע.
- "מה קרה?" היא שאלה אותו בלחש.
- "אני חושב שכדאי שאני אלך, נגמר לי הזמן" הוא לחש לה. טיפת
עצב התגנבה לעיניה. היא, הוא, הם לא רצו שזה יגמר, לא עכשיו,
לא אף פעם, הם רצו להיות ביחד עוד קצת, עכשיו. אבל העולם זרם
הלאה, הסתובב על צירו, לא חדל בהתקדמותו עם הזרם, עם סיבובו,
אף לא לרגע, והיה עליו ללכת, להתפנות לעיסוקיו האחרים, השונים.
הוא קם, אסף את תיק הגב שלו ופנה ללכת. היא קמה וחיבקה אותו,
אימצה אותו שוב לחיקה. שפתיהם נשקו שוב למשך כמה רגעים ארוכים,
קצרים, קצרים מדי. הוא לא רצה להפרד ממנה, היא לא רצתה להפרד
ממנו, הם רצו להיות ביחד, עוד קצת. הוא שיחרר אותה והיא שיחררה
אותו מחיקה. הוא פנה אל הדלת, עבר דרכה והסתובב אליה, בפעם
האחרונה באותו יום, באותו רגע.

הוא חייך אליה, חיוך של ציפיה לפעם הבאה שהם יהיו ביחד, מרחוק
ומקרוב. היא החזירה לו חיוך, חיוך חם, של ציפיה. הוא הסתובב
לכיוון המעלית, ללכת, והיא סגרה את הדלת מאחוריו, נפרדת ממנו
עד לפעם הבאה, שתבוא בקרוב.
השיר אשר התנגן ברקע התחלף. הוא נאנח והביט אל השעון. השעה
היתה חמש בדיוק, הוא באמת היה צריך ללכת, להמשיך בעיסוקיו, אם
הוא רצה להספיק לעשות משהו ממה שהוא תכנן להספיק לפני סוף
היום. הוא עצר את המוסיקה אשר התנגנה ברקע וסקר במהירות את
האייקונים המהבהבים, הדורשים את תשומת ליבו. אף לא אחד מהם היה
מספיק חשוב בכדי שהוא יתעכב עליו, במיוחד עכשיו, בשעה שהוא
איחר בשעה לעומת לוח הזמנים אשר הוא תכנן לעצמו.

הוא קם מן הכסא שמול המחשב, וניער את מעצמו את שאריות האוטופיה
שיצר בראשו. הוא זרק על עצמו טרינינג, היה קר בחוץ, כמעט חורף
בשבילו, אמצע החורף בשבילה, בשביל שאר האנשים שמסביבו, נעל
נעליים ויצא מחדרו. הוא פסע לכיוון דלת היציאה מביתו, לכיוון
בו היה עליו ללכת.


הוא נכנס למעלית. מראה כיסתה את אחד הקירות, הקיר מולו. הוא
בחן את הדמות אשר השתקפה אליו מן המראה, בזהירות, ולאחר מכן
בחן אותה שנית, הפעם במבט בטוח, וחייך. סוף סוף הוא ידע מה,
מי, היא הדמות הנשקפת אליו מן המראה. ידע ואהב.