אני יושבת במטבח. יושבת במטבח ומחכה שיבוא.
נו איפה הוא?! למה הוא לא מגיע?! מה לוקח לו כל כך הרבה
זמן...?
אני כבר לבושה, מוכנה, כמו שהוא אמר לי. הוא אמר לי להיות
מוכנה ב9 בדיוק כדי שלא נאחר. והנה, השעה כבר 9 וחצי. ואני
מוכנה כבר שלושת רבעי השעה. אז איפה הוא?
אולי... אולי הוא לא הבין את הכתובת ועכשיו הוא מחפש בכל הבתים
בשכונה אותי.
אולי... אולי הוא חלה והוא לא יכול לבוא, והוא כל כך חולה שהוא
לא יכול להתקשר.
אולי... לא יודעת. אני רק מקווה שהוא יגיע. שיגיע מהר, שיגיע
לפה. כולם במסיבה מחכים לנו, ואנחנו נאחר. אבל זו לא אשמתי.
לשם שינוי זו אשמתו. ובגללו נאחר. ובגללו כולם יכעסו עלינו.
אני אסתכל מהחלון, אולי אני אראה אותו מחפש את הבית שלי. אולי
אני אראה אותו שואל אנשים איפה למצוא אותי. אולי אני אראה אותו
במכונית שלו. ואולי אני לא אראה אותו כלל ברחוב.
הנה גברת ברכה הזקנה, ואדון בן-ארי שמשוכנע שהוא מכשף. והנה
מאיה שזיף הסנובית מחבקת מישהו... אני לא רואה היא מסתירה. היא
מחבקת את... תומר שלי! תומר?! תומר שאמור לבוא עכשיו אלי ולקחת
אותי לנשף?!  למה לו להיות עם מאיה שזיף הסנובית המתנשאת
הזו?! לא צריך. אם הוא לא איכפת לו ממני - שילך. קישטה.
אבל יש בעיה אחת... אני אוהבת אותו. ולי כן איכפת ממנו. ואני
לא יכולה ללכת ככה.
שילך. להתראות. לא צריכה אותו. לא צריכה אף אחד. אני לא חייבת
לאהוב אותו, נכון? זה שמאיה שזיף הזו כל כך יפה וכל כך רזה וכל
כך... מושלמת. כן, אני מכירה את הקלישאה "אף אחד לא מושלם".
בטח. הנה דוגמה למישהי מושלמת - מאיה שזיף. אבל אני שונאת
אותה. שונאת.
רצתי למיטה, ופרצתי בבכי. לא רציתי לשמוע ולראות אף אחד.
במיוחד לא את הבוגד הזה, תומר.
בכיתי ובכיתי עד שלא יכולתי לבכות עוד.
כעבור כמה דקות, צלצל הפעמון בדלת. ידעתי שזה תומר. לפי
הצלצול. הוא תמיד מצלצל פעמיים. צרחתי לאמא שלי לא לפתוח, אבל
היא בכל זאת פתחה. שמעתי אותם מדברים למטה, ואת אמא אומרת לו
שאני פה למעלה.
הוא עלה, אבל לא נתתי לו להיכנס לחדר.
הוא שאל למה בקול עצוב, כאילו שהוא לא יודע למה.
אמרתי לו שלא יעמיד פנים. הוא יודע מה הוא עשה. הוא אמר שהוא
לא מבין. כן, בטח. והוא עוד אומר לי שאנחנו מאחרים למסיבה!
אחרי כל זה! מעניין למה אנחנו מאחרים למסיבה. בגלל הבוגד הקטן
הזה. אחרי זה הוא ביקש ממני להגיד לו מה הוא עשה והוא אמר
ש"נוכל לסדר את זה". בטח. כאילו שהוא לא יודע. אמרתי לו שילך.
יותר נכון, צרחתי עליו. בדיוק. שילך! אפילו לא הסתכלי עליו.
שמעתי את צעדיו מתרחקים ואת הדלת למטה נסגרת.
זהו. הוא יצא מחיי.
ועוד ישבתי וחיכיתי שיבוא.