הוא הביט בה כשהיא עברה שם בשמלתה הלבנה,הליכתה איטית ואלגנטית
כשל אנטילופה גאה וגמישה כחתולת פרא. הוא לא העז למצמץ
אפילו,הוא פחד שיפסיד אותה,הוא לא רצה להפסיד אפילו שניה אחת
מלהביט בה. אלה היו רגעי החסד שלו,כל יום חמישי בבוקר כשהיה
יושב על הספסל בפארק,מאפר את הסיגריות בקצב אחיד,אפילו שלא היה
מעשן, וחיכה. לפעמים הוא חיכה כלכך הרבה זמן שכבר הנעליים שלו
שחו באפר ולפעמים אפילו להדליק את הסיגריה הוא לא היה מספיק.
ואז, היא הייתה מגיעה מעבר לפינה וכאילו שרק הוא הבחין בה,כי
כולם המשיכו בעיסוקיהם ולא ראו,ולא ידעו את מה שהוא ידע.
ואף פעם לא הפריע לו למה היא לובשת תמיד את אותה השמלה הלבנה
ותמיד עוברת ככה בשקט,בלי לדבר ,עם אותן תנועות ואותו קצב
הליכה.
וגם פעם ,שהעז וניסה לעקוב אחריה,הוא עבר כאלה דברים קשים,
שהוא,והוא לא בחור חכם כלכך.הוא הבין את המסר מהר ויותר הוא לא

ניסה. הוא פשוט נשאר לשבת שם,מאפר את הסיגריות על המדרכה.
הוא אהב אותה. כן ,ככה הוא הרגיש,אחרת למה לו לשבת שם כל יום
חמישי בבוקר,אפילו שעכשיו בגילו שכבר לא היה לו משהו אחר
לעשות,
הוא תמיד היה מעדיף לדדות לפה עם הפרוטזות שלו ולחכות לה.
לפעמים הוא חלם עליה בלילות,הוא חלם שהיא מלאך המוות שעושה קצת
עבודה מקדימה,קצת איסוף ראיות לפני שהיא לוקחת אותו איתה
למעלה. בהתחלה זה קצת הפחיד אותו,אבל לאט לאט עם הזמן כבר
לא היה איכפת לו,מקסימום זה רק יהיה יותר טוב,כי לא הגיוני שגם
שם יש פרוטזות,אז יתקנו לו את הרגליים.
אבל הוא קלט שזה לא יקרה,לפחות לא עכשיו,אז הוא היה ממשיך
לשבת בשקט,לא הפריע לאף אחד.
לפעמים הוא תהה אם מישהו הבחין בו שם,כל פעם שהיה יושב שם,
מותיר אחריו מזכרות אפרוריות על המדרכה.
והיא,היא תמיד הייתה מגיעה,אפילו פעם אחת היא לא איכזבה ,לא
דחתה ביום או יומיים ותמיד הלכה באותו מסלול,בהליכה המיוחדת
שלה,היא זהרה כנגד כולם,עד הפעם הזאת.
היא לא הייתה שונה מכל אותם הפעמים שחיכה הרבה זמן,נעליו
שחו באפר על המדרכה והאצבעות המיומנות שלו כבר איפרו מעצמם
את הסיגריה הראשונה מהפאקט השלישי,שאפילו לא היה ווינסטון.
והוא חיכה,וחיכה וכבר היה בטוח שאנשים הבחינו בו,עוצרים לפניו
לפעמים,קצת נבוכים,מלמלו דברים מוזרים בשקט,כאילו לעצמם
או שהוא פשוט לא רצה לשמוע. וזרקו מטבעות מכל מיני סוגים,
ככה באוויר מסובבות שנחתו בים האפר מותירים אחריהם עננים
דקיקים בגובה הברכיים. הוא לא חשב שהוא נראה מוזנח,אבל כנראה
שזה השפיע,העובדה שהיא לא הגיעה,אולי  היא עשתה קיצור דרך,
חשב,או שאולי היא פשוט... לא, הוא מיד התחרט,היא הייתה כלכך
[מיוחדתוהוא אהב אותה מאוד שהוא פשוט לא יכול היה לחשוב ככה,
אפילו בשקט לעצמו. הוא ביקש מהר סליחה וקיווה שהוא טועה,
וכבר היו לו הרבה מטבעות בזמן שנגמרה לו הסיגריה האחרונה.
הוא המשיך לשבת שם עוד קצת,ככה בשביל הנוסטלגיה.
ויום חמישי אחרי זה הוא כבר לא חזר,הוא השקיע את כל המטבעות
בתוכנית חיסכון בשבילה,אם היא אי פעם תחזור ותצטרך קצת כסף.
הוא גם השאיר לה שלט שלא תדאג,על הספסל,איפה שהוא היה
יושב כל יום חמישי בבוקר,לפעמים הרבה זמן ולפעמים קצת.
אבל יותר הוא לא חזר.כי למרות שהוא אהב אותה ולא היה כל כך
חכם,הוא הבין מסרים מהר. אולי יותר מדי מהר...