זהו. הגעתי לתחתית. אותו בור עמוק שאין ממנו חזרה.
עוד לגימה. עוד שאכטה. עוד שיבוץ מאוס.
מה כבר רציתי?
היוצרים שלי אמרו זאת שוב ושוב: "תפסיק להתבטל, אל חסר תועלת
שכמותך. אתה חושב שתוכל להשאר במקדש שלנו לנצח?? לך תמצא שיבוץ
פדלאה!!"
הם היו אלים מאד מוצלחים, זה נכון: העולם של הפטריארך היה
קוביה לתפארת!
זויותיה ישרות, אווירה נקי למשעי והחליפות של תושביה מגוהצות
ומעונבות ללא יוצא מן הכלל.
למאטריארך, מצד שני, היה כדור אופנתי ביותר, בו אף קמט לא הציץ
מבעד למעטה האיפור הכבד ונעלי העקב לעולם לא התפרקו.
מה הפלא, אם כן, שהם היו לא מרוצים משהו?? אפילו שלום עולמי
האל הקטן שלהם לא הצליח להשיג!
וזה לא שלא ניסיתי: בשיבוץ הקודם הייתי האל הבלעדי של אורגאנו
- פלנטה צעירה יחסית שלא הייתה סגורה על הצורה של עצמה.
חיו עליה יצורים קטנים בעלי ראש של חתול (עם ארבע אוזניים)
וגוף של תרנגולת. קראו להם מוקה (mooka, ואני בהחלט לא קראתי
להם ככה).
אח איזו תקופה נחמדה זאת הייתה!!

רגל על רגל במצפה הקוסמי, צופה במוקות מזדווגות (פירוט לפי
בקשה) ומצ`וטט עם שאר האלים הקטנים ב - Gnet.
בום... בום בום... בום בום בום... היו אלה תופי השינוי.
יום בהיר אחד (מישהו שכח לכבות את הכוכב המקומי... אלים
סטלנים) נאלצתי לדבר עם אורגאנו על חשיבות הצורה שלה.
למען האמת דחיתי את השיחה כבר זמן רב והלחץ מההנהלה הלך
והתגבר... הם אפילו איימו להפסיק את הזרימה של נהר הקולה!!
כך מצאתי את עצמי מנהל שיחת מוטיבציה עם אורגאנו, שכמו רוב
הנקבות הייתה... בעייתית:
"את חייבת להבין את מקומך, מתוקה, עוד כמה עידנים את בת 500
מליון שנה!"
"אבל מאאאמי... אנלא יודעעעת" (הפלנטות בימינו!! אפילו התחת
הסטלן שלי נראה רציני לעומתה)
"תראי, כבר דיברנו על זה. הקוביה מרובעת לך מדי, הפירמידה חדה
מדי והכדור עושה ממך דוב קוטב. מה עם דיסק? שמעתי שזה ממש
אופנתי היום ואת מקבלת צב וארבעה פילים חינם"
"דיסק?? אבל זה כלכך... לא דעת... שטוח!!!"
"באח" נאנחתי קלות "תקשיבי, הם רוצים להפסיק את נהר הקולה!! את
יודעת מה זה אומר?? אני אצטרך לבזבז הפסקת המילניום שלמה כדי
לשתות מהמצפה ליד"
"אוף! זה תמיד אתה אתה אתה! קודם האטמוספירה ואז צמחים והמוקות
האלה... מי צריך אותם בכלל?"
"יודעת מה? מצדי תהפכי לחור שחור ונגמור עניין" צעקתי.
אז היא הפכה לחור שחור ואותי לרוצח של כמה מיליוני מוקות.

החבר`ה למעלה התיחסו לתקרית באיפוק. מכתב הפיטורין שהגיע ל-
Gmail לא הכיל יותר מדי עלבונות והמילה "איחולינו" הופיעה
בסופו (כנראה ששכחו למחוק).
כתב התביעה על סך 6 מיליון מוקות ופלנטה אחת, שנשלח ליוצרים,
היה כתוב בורוד.
אבל, כפי שהתברר, זאת הייתה עדיין פסגת הקריירה שלי. הנפילה
כללה אסטרואיד תועה, שמצא את דרכו אל פלנטה צעירה בשם כדור
הארץ בזמן המשמרת שלי (מי נותן שמות לכדורים האלה?!),
שתי מלחמות עולם (אחרי הפשלה הקודמת הם הפסיקו את נהר הקולה...
מופתעים שאני ממורמר?!?) וטיפול גרוע בניירת (תיקיית עמים שלא
מסתדרים - יהודים וערבים?! אופס 0 - 0).
עכשיו אני יושב במקדש היוצרים, מקשיב לדבריהם המעודדים... או
לפחות היו מעודדים אדם שזכה באהבת אמת להתאבד!!
יוצא להסתובב במערכת. אין הרבה מה לראות. אלים באים והולכים.
הם הפסיקו מלחמות, האכילו את הרעבים ואפילו גרמו ליצורים
מפלנטות אחרות לחיות יחד.
היו כאלה ששיבחו אותי כשהאכלתי את ההם, נו איך קוראים להם? אלה
שהלכו במדבר ונפל עליהם לחם - הם כמובן לא יודעים שהתעלמתי
באותו יום מהשלט שאומר "נא לא לאכול מעל פלנטות".

נכנסתי לפ. א. ב (פולסאר אפסילוני בעליל - לא כמו אלה שהיו על
הכדור שלי, למרות שהם משמשים לאותה מטרה).
התיישבתי ליד הב. ר (בי - סקטור רודימנטרי - שוב, לא פאנל עץ
ארוך שמאחוריו מוזג, כמו על הכדור... אבל משמש לאותה מטרה).
והזמנתי ב. י. ר. ה (בי - סקטור יוני רדיקלי הומאופטי - ממש לא
כמו על הכדור... טוב נו אולי זה בכל זאת כמו על הכדור. בהחלט
משמש לאותה מטרה).
בזמן שלגמתי מאותה כוס ארוכה ואליפטית שבה מגישים ווינשטפן
התיישב עוד אל לידי. אל מדופרס. איך אני יודע?
לאלים יש הילות. אדומות מסמלות עצבנות או תשוקה, כחולות משדרות
יצירה חשיבה או אפילו עניין וכתומות יגידו לכל מתבונן ששתית
מיץ תפוזים הבוקר.
לי אין הילה. נוצרתי בלעדיה. היוצרים שלי לא טרחו לבזבז את
זמנם על פינוקים ושטויות שכאלה. גם לא יכולתי לראות אותן.
אז איך אני יודע שהוא מדופרס?
האלמוני לבש אדם הבוקר, אחד עם בגדים מרופטים ומראה זנוח למדי,
סיגריה בזוית פיו, ידיו שמוטות לצידי גופו ומבטו תקוע איפשהו
בתוך הבר.
אני לבשתי חתול. לא חתול שמן כתום וחייכני שהדרתי בזמן השיבוץ
הראשון אלא אחד כחול כהה, חסר שיער, עם עיניים שחורות. גם הוא
היה שמן.

"אז... מה אתה מספר?" שאל אותי המדופרס בלי להוציא את עיניו
מהשולחן.
"מיייייאו" עניתי לו.
"באמת? זה ממש נורא. גם לי יצא לאבד פלנטה. גם לך שלחו מכתב עם
כתב ורוד?"
"מיאו"
"קיום... זה לא דבר פשוט. שיט!! עוד אחת נפלה! ולא נשארו
עוד... ראית לאן העין התגלגלה?"
"וויייאו"
האלמוני צחק במרירות בזמן שהתחיל לחפש את העין האחרונה שלו על
הרצפה "חושב שלך יש בני אדם יותר טובים ללבוש? אפילו חתול הגון
לא מצאת!!"
הוא מצא את העין ושם אותה באחד משלושת החורים בחלקו העליון של
מצחו.
"גרררר" אמרתי בדכדוך
"זה היית אתה?? ההנהלה דיברה על זה שנים! הם עדיין זוכרים אותך
ככה שם?"
"מאו" נאנחתי והדלקתי סיגריה.
"לא נעים. אתה לובש אדם נאה פעם אחת בחיים ויורד אליהם כדי
לנסות לגרום להם להילחם טיפה פחות... והם יורקים עליך וממסמרים
לצלב! חוצפה..."
"פרר" הנהנתי
"היה נעים לדבר איתך אבל אני חייב ללכת. יש לי פגישה של
הקבוצה" אמר הפלוני בחיוך עקום והקים את עצמו מהבר.
"מיאו?"
"זאת קבוצת תמיכה לאלים קטנים. היי! רוצה לבוא איתי? לא תזיק
לך קצת חברה"
"מאו..." אמרתי במשיכת כתפיים (עד כמה שחתול יכול למשוך את
כתפיו)
"אגב... אתה חייב ללבוש אדם אם אתה רוצה לבוא - אתה יודע -
בשביל הסולידריות"
"גרר" גילגלתי עיניים ויצאנו מהפאב.