בפעם הראשונה שראיתי אותה ישבתי עם יניב על הדשא של
האוניברסיטה באיזו הפסקה. כרגיל במצבים האלו, כשהחבר'ה יושבים
בהפסקה ומקשקשים, אני משאיר לאחרים את הדיבורים ובעצמי עסוק
בסקירה כללית של ההולכות והשבות. מדי פעם מגמגם איזה הנהון של
הסכמה כדי לצאת ידי חובה.
הפעם הזאת לא הייתה שונה. מה גם שהשיחה לא הייתה מרתקת במיוחד
- אותם נושאים בנאליים כמו תמיד - אז מה יהיה עם מכבי, מה יצא
לך תרגיל 3 בסטטיסטיקה ומה עושים מוצ"ש.
אבל את הרגע שהיא חלפה על פנינו אי אפשר היה לפספס. גם יניב
נאלץ להפסיק את המונולוג שהתחפש לדו שיח, ולהחזיר לי מבט רב
משמעות. אחרי שהיא יצאה מטווח הראייה שלנו הוא רק הפטיר ואמר -
"עזוב, היא לא בשבילך. היא נראית לי ביצי'ת מדי".
כי הרי זאת הדרך שלנו הגברים לתאר כל בחורה שנראה לנו שאינה
ברת השגה. היא נראית לי ביצ'ית מדי. בטח יש לה חבר. היא בטח
מחפשת מיליונר. או כל משפט אחר שנועד לכסות על האמת הכאובה -
אחי היא כוסית על, אבל אין הרי סיכוי שתיגש אליה ותתחיל איתה
כי אתה סתם שפן אז למה לך לבעס את עצמך...
ואני רק השבתי לו "כן, הא" מתומצת. תשובת המחץ שאפשר להגיד בכל
כך הרבה מצבים אבל היא בעצם לא אומרת שום דבר.

האמת שהאירוע הזה לא הספיק כדי לחקוק לי אותה בזיכרון חזק חזק.
מדי פעם הרהרתי בה ונסתי להבין מה בה נראה לי כל כך מוכר, אבל
ללא הצלחה. רק כמה ימים לאחר מכן, כשיצאתי לאיטי מהכיתה,
בסיומו של עוד שיעור מתיש עם הרבה מספרים ומעט הבנה, והתלבטתי
אם ללכת לקפיטריה או לתפילת מנחה (הסיפור מתרחש באוניברסיטת בר
אילן) היא לפתע שוב חלפה על פניי. ואני אפילו חושב שהיא חייכה.
אבל הרי זו הבעיה במצבים האלה - אתה אף פעם לא יודע אם קראת את
המציאות נכון או שאלו סתם מהרהורי לבך. נו, ומה גברבר מסוקס
שכמותי יעשה בכזה מצב? ברור, המשכתי ללכת מבלי להעיף אחורנית
מבט אחד נוסף. ואל תבינו אותי לא נכון, בקרב החברים אני דווקא
נחשב אחד שמדי פעם תופס יוזמה, אבל לא יודע. הרגשתי משותק.

אחרי האירוע הזה כבר  נאלצתי לפנות לה מקום של כבוד בנשמה. אין
ספק שהיא גרמה לי להרגיש רגש שלא חשתי כבר ממש הרבה זמן. כן
אני מודה, כל מיני משפטים כמו "אהבה ממבט ראשון", "משיכה
גופנית עזה" ואפילו "רוצה להתחתן איתי ולעשות עשרה ילדים ביחד"
התחילו להתעופף לי מול העיניים.
בעקיבות ההיתקלות החטופה הזו גם הבנתי סוף סוף למה היא נראית
לי מוכרת כל כך. היא דמתה באופן מדהים לכוכבת הוליוודית אחת,
חלומו הגדול של כל זכר ממוצע, מה שגרם לי להעניק לה את כינוי
החיבה "אנג'י" ולהשתעשע בחיבור שלל משפטי פתיחה מוחצים
שהפוטנציאל שלהם אינו עולה על המשפט המפורסם - "תגידי, אבא שלך
גנן?"

בשלב זה עדיין לא סיפרתי על "אנג'י" שלי לאף אחד. החיים הרי
הרבה יותר בטוחים ונוחים כשהחברים שלך לא מדרבנים אותך לעשות
את הפעולות מהן אתה חושש.
היה זה כמה ימים מאוחר יותר, כאשר שוב דשא האוניברסיטה מהפסקה
הראשונה מהווה את כר ההתרחשויות לתפנית המרעישה במעשיה. ישבנו
כמה חברים, שוחחנו על בנות מהאוניברסיטה ופתאום השם שלה עלה!
כלומר לא השם שלה ממש, כי הרי לא ידעתי איך קוראים לה בכלל,
אלא אנג'י - כינוי החיבה הסודי שהענקתי לה. ההפתעה שלי הייתה
גמורה, עד לאותו רגע לא שיערתי שאנשים נוספים שמו לב לכך
שבאוניברסיטה שלנו מתהלכת בחורה יפהפייה עם דמיון כה רב לכוכבת
הידועה. אולי זה ישמע לכם מוזר, תגידו בצדק שבחורה יפה תמיד
תיצור הרבה רעש והתייחסות סביבה, אבל העובדה שדווקא הבחורה
האחת שלכדה את תשומת לבי מתוך אלפי בחורות שלומדות באוניברסיטה
מהווה נושא לדיון בפקולטה שלי תפסה אותי לא מוכן.
שתי דקות בתוך הדיון כבר התעשתי ודאגתי לברר את כל הפרטים
החשובים. עכשיו ידעתי - יש לי תקווה!

הימים חלפו להם ועימם החלה לחלוף גם התקווה. הבנתי שכנראה זה
לא יהיה קל כמו שנראה בהתחלה.
אוקיי, אז אני יודע איך קוראים לה ואיפה היא גרה, איך זה עוזר
לי בכלל?
מדי בוקר דאגתי להתלבש יפה יפה כדי שהיא לא תתפוס אותי לא
מוכן. אולי היום יתמזל לי המזל? אולי היום אני אראה אותה
מרחוק, פוסעת לבדה, אגש ללא בושה ואשאל אותה אם היא לא חוששת
ללכת לה לבד כי בכל זאת היום גם אוניברסיטה יכולה להיות מקום
מסוכן, והיא תביט בי ותצחק ותגיד לי כן, גם אני ראיתי אותך פה
בסביבה, ואז פני ילבשו מבט שובב ואני אשאל אותה מתי לאסוף אותה
במוצ"ש.

אבל באופן מפתיע זה לא קרה. הדבר היחיד שהשתנה הוא התגובות של
חברים שלי בכל פעם שהיא עברה. אולי דיברתי עליה קצת יותר מדי?
"הנה חברה שלך...", "הופה, תראה את אנג'לינה..." וטוב... אני
חושב שהבנתם את הכוונה.
בכל אחת מהפעמים האלה המצאתי לעצמי תירוצים כדי לא לגשת אליה.
כפי שהזכרתי, הרבה פעמים אני דווקא אוזר אומץ וניגש לבחורה,
אבל במקרים האלה בדר"כ חברי האלכוהול משתף פעולה. וגם, לעזאזל,
היא אף פעם לא הייתה כל כך יפה.

והימים חלפו ועברו בלי שינוי של ממש. אני רואה אותה מרחוק מדי
פעם, רוצה לגשת אבל לא יכול. החברים לוחצים ומדרבנים אבל אני
מתרץ תירוצים. הבעיה הייתה גם שהתירוצים שלי היו טובים כל כך
עד שהתחלתי להשתכנע מהם בעצמי, מה שאפשר "להצליח" להימנע
מלהתעמת עם הפחדים והחששות ובכך להישאר גלמוד, בודד ומיותם.

התפנית חלה ביום רביעי אחד, בערך חודש אחרי שראיתי אותה
לראשונה.
היו לי כמה עניינים לסדר במזכירות האוניברסיטה. מי שלא "זכה"
בחייו להיות סטודנט בבר אילן לא יבין במה מדובר. ובכן, מזכירות
האוניברסיטה, כמו כל ספק שירותים אחר כאן, הוא משרד הפתוח למשך
שעתיים בשבוע אם יש לך מזל. מתוכם יש לנכות חצי שעה של הפסקת
קפה ועוד חצי שעה שהוא סתם סגור ללא סיבה, מה שמותיר לכלל
הסטודנטים בערך שעה בשבוע לסדר את כלל עסקיהם החשובים. מיותר
לציין אם כן שבמשך השעה הזו המקום מלא לרוב עד אפס מקום
בסטודנטים מיואשים שהמתינו לתורם.
לכן הייתה זו הפתעה כך כל גדולה שכשהגעתי לשם המקום היה ריק
כמעט לחלוטין. כמעט, מלבד כמובן אנג'י שלי היפה.
ברגע שראיתי אותה התחילה להתנגן באוזני נעימה מסרט ישן. ואז
אני ידעתי, ידעתי, שכנראה משהו שם למעלה אוהב אותי כל כך! לא
יכול להיות שזה סתם עוד צירוף מקרים מוזר. משהו עכשיו יושב
למעלה עם שקית פופקורן וחוכך ידיים בהנאה.
טוב, אחרי כל כך הרבה סימנים והכוונה שערתי שהמלאכה לא צריכה
להיות קשה. פסעתי לעברה. היא הייתה עסוקה בקריאת איזה רומן.
כשהיא הבחינה שאני מתקרב היא הרימה את עיניה מהספר, הביטה בי
בשאלה וחייכה. אני מצידי לבשתי את ארשת פני השובבה (נדמה לי
לפחות שזה מה שהיא משדרת לסביבה) ושאלתי אותה - "אז מה, את באה
לפה הרבה?" כנראה שהמשפט הזה היה מוצלח כי הוא גרם לה לפרץ של
צחוק אמיתי שגרר אותי יחד איתה. אני תמיד אומר שאם הצלחת
להצחיק אותה עשית כבר 50% מהעבודה. ואז נפניתי לחצי השני של
המלאכה - "את יודעת, ראיתי אותך כמה פעמים באוניברסיטה, ואת
ממש דומה לכוכבת הזאת, איך קוראים לה..." היא חייכה והנהנה.
"אבל, אני חייב לומר לך" המשכתי "שהאמת היא שההשוואה עושה לך
עוול. את הרבה יותר יפה." גם המשפט הזה לא החטיא וגרם לה
לחייך, הפעם גם קצת במבוכה. באותו רגע היא נראתה לי אפילו עוד
יותר יפה.עתה, הרהרתי לעצמי, אפשר כבר לגשת לעניין, ולכן שאלתי
- "תגידי, אפשר אולי לקבל את המספר טלפון שלך?"
היא הביטה לי בעיניים וענתה - "תודה, אתה גם נראה לי מאוד
חמוד, אבל האמת היא שיש לי חבר".
מאז שנינט טייב גברה על שירי מיימון בגמר כוכב נולד לא הייתי
כל כך מופתע. המח שלי פשוט לא עבד. הראייה התערפלה. שמעתי
קולות של מטוסים ודמיינתי שאני מריח שריפה. מה לעזאזל קרה? מה
השתבש בעסק הזה, הרי לפני שנייה הכול נראה מושלם?!

מרוב תדהמה והפתעה לא שמתי לב שאנג'י כבר נפרדה ממני ונבלעה
בתוך המשרד. גם כשתורי הגיע לא הבחנתי בכך, ורק לאחר שהפקידה
יצאה החוצה וקראה לעברי כמה פעמים "בחור, אתה יכול להיכנס,
בחור, בחור!" יצאתי באופן חלקי מהשוק ונכנסתי למשרד. לא הצלחתי
להבין מה קרה. האם לא קראתי את הסימנים נכון? האם עשיתי איזו
טעות? אמרתי משהו מטופש? דיבורה של הפקידה שישבה מולי קטע לי
את חוט המחשבה. "כן בחור, איך אני יכולה לעזור לך?" היא שאלה.
לעזור? רציתי לצעוק לה, אף אחד לא יכול לעזור לי עכשיו רציתי
לומר! הרי ברגע אחד קרס כמו מגדל קלפים כל העתיד המשותף
שקיוויתי לו כל כך! אבל במקום זה שתקתי. רק הבטתי בה מבלי לומר
מילה. ואז, לפתע, בעודי מסתכל בה, הבחנתי שהיא נראית לי מוכרת
נורא. מבט בוחן נוסף הספיק לי כדי להיות בטוח. כן, אין ספק!
היא  ממש דומה לזמרת המפורסמת הזאת, היפהפייה, נו איך קוראים
לה...