תמיד תהיתי מה משמעותו של חג החנוכה? היה ידוע לי תמיד שבחנוכה
התרחשו שני מאורעות:
1) ניצחו המעטים והחלשים את הרבים והחזקים
וכן
2) נס פך השמן
אולם תהיתי אם קבעו חכמים יו''ט (יום טוב) על זיכרון של מאורע
נסי, או שיש לקביעת החג טעם אחר.


האדמו''ר מסלונים, בספרו ''נתיבות שלום'', מסביר מדוע לא ייתכן
שהחג נקבע כזיכרון למאורע היסטורי, נסי. הרבה נסים קרו לעם
ישראל, ולא על כל נס קובעים יו''ט לדורות. לדוגמה, בתקופת
חזקיה מלך יהודה, עם ישראל היה במצב של סכנה קיומית, אולם
הקב''ה הושיע את עמו והשמיד את כל מחנה סנחריב שמנה 185,000
ראשי גייסות ואף על פי כן לא קבעו יום טוב לזכר אותו הנס. מסיק
מכך האדמו''ר, שיו''ט נקבע עבור אירוע שמשאיר את חותמו הרוחני,
מדי שנה בשנה. הגמרא במסכת שבת, העוסקת בחנוכה דרך אגב, בגלל
הקשר אסוציאטיבי עם השמנים והפתילים שמהם מדליקים את נרות
השבת, אומרת כי רק שנה אחרי התרחשות הנס, קבעו את המאורע בתור
יו''ט. נשאלת השאלה - מדוע לא קבעו יו''ט באותה שנה? מסביר
האדמו''ר, ובכך מסיים את דבריו, כי אחרי שנה הבינו העם, שנס
המלחמה הוא אמנם נס, אך אין לו משמעות ערכית לדורות. לעומת
זאת, נס פך השמן הוא בעל משמעות לדורות.


מהי, אם כן, משמעותו הרוחנית של נס זה, שבגינו נקבע החג, מלבד
המנהג שנקבע בעקבותיו - אכילת מוצרים שומניים טעימים שמוסיפים
לנו מדי שנה קלוריות?


אנו נבין את מהות החג באמצעות בחינה מעמיקה יותר של פרטי
המצווה ושל הרקע ההיסטורי של החג.


ספר משלי, פרק כ', פס' כ''ז אומר: ''נר ה' נשמת אדם'' - הלהבה
מסמלת את נשמתו של האדם. אנו מדליקים נרות חנוכה, מששוקעת
החמה, בחורף. דווקא כשיש חושך, דווקא כשאדם עייף וכבר אין לו
כוח להמשיך, דווקא כשאדם אדיש לסובבים אותו ואין לו שמץ של
רגש, דווקא אז האדם נתבע להדליק את נשמתו. להסיר מעצמו את כל
מעטפות האדישות, הייאוש, הכאב. כשם שהאור של הנרות מחמם את
האדם, כך נתבע האדם לחמם את עצמו, לנער את עצמו מן האדישות
ומהייאוש שאחזו בחייו.


כוונתה המקורית של ההלכה במצוות הדלקת הנרות הייתה לקיים אותה
מחוץ לדלת הכניסה, שהאנשים השבים ממקום עבודתם יבחינו בהם.
כלומר, אדם נדרש לא רק לחמם את עצמו, להיטיב את חייו, אלא גם
לעזור לזולתו, לאלו שנמצאים בחוץ, בכפור, בחושך, לחשוכי הטוב.
אדם נתבע להרבות בטוב, לחתור לצדק חברתי ומוסרי ולעזור לאחרים
להתקדם, להעלותם על סולם החתירה לטוב.


מעלין בקודש ואין מורידין - אנו מוסיפים מדי לילה נר. אנחנו
צריכים לעזור לכל אדם להתקדם בכל מישור ולממש את הפוטנציאל
הטמון בתוכו.


אם נביט היטב על הרקע ההיסטורי של החג, נראה דבר עמוק ביותר.
החשמונאים מצאו פך שמן טהור בתוך מקדש שלם שכל פרטיו חוללו,
ואף על פי כן ארע להם נס, והמנורה דלקה במשך שמונה ימים. אדם
צריך לדעת שגם אם הוא יירד לבאר תחתיות, גם כשהוא מרגיש שהוא
רע ומלוכלך, עמוק בתוך כל הרפש; אזי עמוק בלב יש לו נקודה
טהורה, נקודה שהיא באמת טובה. הוא צריך לעשות כל שביכולתו בכדי
לעזור לעצמו, אך לעתים עבודת האדם אינה מספקת. אדם יכול לעשות
שמיניות באוויר, אבל בלי השגחת ה' כל עבודתו לשווא. המספר
שמונה מציין את העלייה מעל למגבלות הטבע. סימבוליקה של מצב שבו
אין חוקי הטבע שולטים. מלבד עבודת האדם, צריכים להתפלל לה'.


לסיום אציין כי במרבית החנוכיות השמש מוגבה מעל שאר הנרות.
השמש אינו חלק מנרות המצווה - הוא מדליק את הנרות. אדם צריך
''לתת'' מעצמו למען זולתו; כשם שהלהבה רק מתחזקת בזמן שהיא
מדליקה את שאר הנרות, כך אל יפחד שמא יינזק, שמא יכבה הנר;
וכשם שהשמש הוגבה בזכות נתינתו לאחר, כך אנו נגבה מעלה מעלה.