"נו, מתי תסיים אותו??!" שאלתי כבר בקוצר רוח מובהק... "לא
יודע, יש לי זמן" הוא ענה לי באדישות אופיינית ומוחלטת,
ובאטימות שלא הבנתי מאיפה היא באה... מתוך התשובה שלו כבר
הבנתי שייקח לו בטח הרבה מאד זמן עד להשלמת הציור, אז תמיד,
בפעמים שהייתי מדברת איתו, הייתי שואלת כ"בדרך אגב" מה שלום
הציור או איך הוא מתקדם. "אין לי זמן לסיים אותו".. הייתי
מקבלת את אותה התשובה הצוננת כל הזמן. מיד עם סיום התשובה הזו
היה עובר לנושא אחר, כאילו שהציור לא עלה בכלל בשיחה. והוא לא
ידע עד כמה זה היה חשוב לי, עד כמה זה היה מיוחד עבורי וסמלי
כל כך... אפילו הקעקוע שלי על הגב בצד ימין הזכיר את הציור
שלו..אמנם הקעקוע שלי נשא את הכותרת הנצחית "פגסוס"- סוס עם
כנפיים, והציור שלו בכלל היה חד קרן יפיפה.. אבל הכל היה על
אותו עיקרון... סוס. חופש. אויר...
אף פעם לא העזתי לומר לו מהי החשיבות העומדת או יותר נכון
מסתתרת מאחורי ציור הקיר הפשוט  שלו, אך היפיפה שנדמה היה
כאילו צויר ביד אומן ממש!!

                                   
יום אחד, בעודי עוברת שם, שמתי לב שהציור גמור בצורה יחסית,
"נשאר לי רק לעשות רקע והצללות" אמר לי "ואת זה, ידידה שלי
רוצה לעשות והבטחתי לה אז זה כבר תלוי בה". הוא סיים את המשפט
בפיזור נפש, מוריד מעליו את האחריות שנשא בעודו היה בשלבי
הציור הראשוניים. "ואם היא לא תעשה את זה יפה??" נפלטה לי שאלה
חצופה.. "למען האמת.." הוא התחיל לומר ועצר לרגע קצרצר כדי
להרהר... "היא די לחוצה בזמן האחרון, כך שרוב  הסיכויים שאני
אצטרך לסיים אותו" אמר והחזיר על עצמו את העול. בכל פעם שעברתי
שם, בדרכי לכיתה של מגמת תיאטרון הבטתי בציור... כולם תמיד
אמרו "יא איזה ציור יפה" ואני התגאתי בעובדה שאני יודעת מיהו
הצייר. היה בו איזשהוא כוח מיסתורי, איזשהיא עוצמה בלתי מוסברת
ששאבתי ממנו בכל פעם שעצרתי בכדי להתבונן עליו.. הוא פשוט היה
קסום. יפיפה. מיוחד. אהבתי אותו. את הציור. לגבי הצייר,  על זה
אני כבר לא יודעת לענות. אני מניחה שלעולם גם לא אדע, כי לא
הייתה לי הזדמנות כזו גדולה להתקרב אליו ולהציץ לתוך העולם
הפרטי שלו. זאת אומרת, הזדמנות תמיד הייתה קיימת, רק שלא הייתי
בטוחה אם הוא היה מעוניין שאני אנצל אותה. הוא היה אדיש להכל
ולכולם, היה מופנם ומסוגר בתוך עצמו, אבל אני ידעתי שעמוק
מבפנים מסתתרת נשמה טועה, מפוחדת, רגישה וקטנה, שמחפשת את דרכה
באפילה. שמפחדת לטעות, שרוצה את השקט הנפשי שלה ושיעזבו אותה
בשקט, בלי דאגות, בלי שאף אחד יציק לה... ואם רק היה נותן לי
את האפשרות- הייתי אוהבת אותו בלי גבולות. אבל הוא החליט שהוא
עוטף עצמו בתוך בועה פרטית, ולא מאפשר כניסתו של אף אחד כמעט
לחייו. אולי חשש להפגע...כי כבר נפגע בעבר. בדיוק כמוני....


                                     
אחרי כמה חודשים הם סיימו י"ב. השמיניסט הצייר הנודע לכל סיים
את התיכון. 3 יחידות מתמטיקה, 5 אנגלית וביולוגיה ואני חושבת
שגם תקשורת מוגבר. הם סיימו, כולם, עזבו. באתי לטקס הסיום כדי
לראות את כולם בפעם האחרונה בפורום מלא. כולם היו יפים,
זוהרים, קורנים מאושר. "סיימנו" אומרים מבטיהם בעניים. ואני,
עומדת ומביטה מהצד. מסתכלת בהם, כאילו בגאווה על כך שסוף-סוף
סיימו, באות ניצחון פרטית שכזו, שאומרת להם "כל הכבוד עשיתם את
זה!" ומצד שני, בכאב, בצער של פרידה, בידיעה שאותם אני כבר לא
אראה יותר. לעתים נדירות נפרדים ממישהו, שיודעים שזו הפעם
האחרונה שתראו אותו, אז מחבקים חזק, לא רוצים לעזוב ומקווים
שהחיבוק לא יגמר לעולם...
חלקם בוודאי "ייעלמו בצבא"-כך הגדרתי את זה. התפללתי לאלוהים
ולכל רוחות השמיים שישמרו אותם, את כל אחד ואחת מהם, כמו כדור
בייסבול בתוך כפפה, כמו תינוק בערסיה, או ביצה בתוך הקן, כמו
ילדים-חיילים, שאמא מחכה להם בבית... חלקם השני בוודאי יהפכו
ל"סטארים" גדולים, איש איש לתחומו. ואני- אשאר עם החלומות שלי,
והזכרונות המתוקים שלעולם לא מומשו. אבל זה עבר. שנה חדשה
התחילה, והרגשתי עד כמה הם חסרים לי במסדרונות התיכון ועל הדשא
בחצר. החברה הכי טובה שלי עזבה לתיכון אחר. הייתי בכיתה שרציתי
להיות, "כיתה של חכמים".. אתם יודעים, אלה שעושים בגרות של 5
יחידות בכל המקצועות, החרשנים עם סטיגמת השלייקס הצבעוניים ,
המשקפיים והספר ביד שלעולם לא תמוש מהם. תקופה חדשה התחילה.
חשבתי שיהיה לי טוב, אתם יודעים, כי אחרי הכל, אותה כיתה הייתה
אמורה להכיל את כל "החברים והחברות שלי".. מסתבר שדי טעיתי. זה
ממש לא היה ככה. איבדתי את עצמי במערבולת של תחושות, רגשות,
ומחשבות. מצד שני, בכל מקום אחר אליו הייתי מגיעה, לא היה לי
טוב, או אפילו יותר גרוע.... רציתי רק לברוח. אבל פה לפחות, כך
חשבתי, היה לי עם מי לדבר. אבל לא רציתי לדבר כי הם לא הבינו.
כמו קירות אטומים וריקים, כך הם היו. דוסון קריק ואי.אר-מושא
הערצתי הבלתי נלעית, נגמרו. העונות הבאות יגיעו רק אחרי פסח..
זה משאיר מרחק של 8 חודשים. בנתים, בנייני התאומים בניו יורק
הספיקו אפילו להתמוטט. מי יודע אם עד אז, אמריקה תהיה בכלל תחת
הגדרה של יבשת בפוטנציה אקטואלית, ולא עוד איזו "אפיזודה
חולפת"...

                                     
יום אחד עברתי ליד אותו קיר מדובר ושמתי לב שהוא לבן, צבוע
מחדש, נקי. זה קרה בערך בשבוע השני לתחילת הלימודים. לרגע לא
הבנתי לאן הציור נעלם. עמדתי שם מספר שניות, בוהה בלבן הריק
הזה, מנסה לברר עם עצמי מה בעצם קרה פה, בעוד שאת חוט המחשבה
שלי קטע איזה ילד חצוף שהתנגש בי, ככל הנראה במתכוון ופלט "היי
ילדה, ת'סתכלי לאן שאת הולכת", והמשיך עם חבריו המצחקקים,
מרוצים מהבדיחה של עצמם. "כמה אירוני!" חשבתי לעצמי... והלכתי
משם לא לפני שסיננתי מבין שפתותיי "בן זונה אחד"  שהרגשתי
שהייתי חייבת להוסיף .  חזרתי לשם בצהריים, כשכולם כבר הלכו
הבייתה. עמדתי מול הקיר. הקיר עמד מולי. הבטתי בו. כאילו קיר
חדש. אטום שכזה, קר. בדיוק כמו השנה החדשה הזו. לא אהבתי את
הלבן החדש שבו.. הרגשתי חשופה ועירומה, ללא כל רשת ביטחון מתחת
לרגלי, שתתפוס אותי למקרה שאפול, או מעטפת כלשהיא שתעטוף אותי
ותגן עלי מפני הסביבה החיצונית . הרגשתי כאילו אבודה, נטושה,
עזובה.. כמו ילדה קטנה שאיבדה את אמה בשוק ההומה אדם. הציור
הזה.. הציור הנעלם שלי.. הציור שממנו שאבתי את כל כוחי להמשיך
ולשרוד עוד יום ועוד אחד.. הציור שאני הייתי מביטה בו והוא היה
מביט בי, בכל פעם שהייתי עוברת, הציור שהזכיר לי אותו, את
הצייר, שלא רציתי להזכר בו, כי ידעתי שזה יכאיב לי יותר
ויותר.... על מי אני עובדת??! שאלתי את עצמי.. אהבתי אותו, בטח
שאהבתי, בכל הלב שלי, והנשמה, בכל רגע ,  בכל דקה.. אהבת אמת!
כי הוא היה שונה, הוא היה מיוחד, לא כמו כל השאר, צבועים
שכמותם, ובלי משחקים מיותרים. הוא פשוט היה אמיתי, פשוט הוא.
בלי פוזות וכיסויים מיותרים, בלי כל השכבה הדביקה והורדרדה
הזו, הציפוי המתקתק והשקרי הזה, שמטרתו לכסות על המציאות
הכואבת.  בלי כל הפרצופים האלו ומסכות אינספור. כולם ניסו
להגיד לי אלפי פעמים שהוא בסה"כ ילד מוזר שאוהב להתבודד ושאני
לא אכניס לראש שלי כל מיני רעיונות על כך שהוא אולי מיוחד
בצורה כלשהיא. אבל גם אם הם צדקו, לא רציתי להאמין לכך, כדי לא
להתאכזב אחרי כל הציפיות הללו.. כדי לא להפגע עוד יותר.
ברגע אחד של צביעה בלבן- כל זה התמוטט לי מול העניים, כל זה
פשוט נמחק, נצבע כמו שכבת הצבע שכיסתה את הציור. לקחתי את זה
כסימן: כל רגע שהציור היה קים, הוא היה שם, עמד לו, שמר עלי,
בזכותו הרגשתי מוגנת ובטוחה, בעצם נוכחותו של הציור הרגשתי
שהוא עדיין פה, אותו צייר, תמיד נמצא שם, בתוך כל החשיכה הזו
ומשמש כנקודת האור היחידה, עומד מהצד ומשקיף, דואג שלא אפול
לשום בור שממנו לא אוכל לצאת.  עכשיו-אין מי שישמור עלי. זה רק
אני לעצמי. והוא כבר לא פה. אפילו מזכרת לא נשארה לי ממנו, רק
זכרונות מתוקים שלא מומשו. הבטתי ארוכות בציור הנעלם, בלבן,
בריק הזה, ואז כאילו משום מקום אמר בתוכי קול: "תמשיכי הלאה".
לא הבנתי מאיפה זה בא. אני חושבת שכל כך נבהלתי שפשוט ברחתי
משם, ואולי גם כי לא רציתי להמשיך ולהתקדם הלאה, כמו שהקול אמר
לי לעשות. לעזוב את הישן, המוכר והטוב, למרות שידעתי שזה מה
שאני חייבת לעשות.

                                       
יום אחרי זה חזרתי ועמדתי שם שוב, באותה שעת צהריים הריקה
מאדם, כדי לוודא שהציור באמת כבר לא שם, נעלם לא ממזמן, ושזה
לא חלום בלהות שפשוט מישהו שכח להעיר אותי ממנו, אלא המציאות
עצמה.  אני חושבת שרק אז באמת הבנתי שזה אמיתי, שהם, כולם, כל
האנשים שבאמת אהבתי, כבר לא שם, ושהם התקדמו עם חייהם ושהכל
נגמר.
בכיתי- בלב, בקול בתוך עצמי, עם הקיר הריק.
כאבתי- בשקט, בדממה, ברעש, בצרחה.
חשבתי- חשבתי והבנתי, שכמו שהציור נעלם ונמחק, כך נמחק גם כל
מה שהיה קשור בו, בעבר. שהם, כולם, כבר לא פה, ושהם את שלהם
כבר עשו, שהם מתקדמים עם חייהם, לא נשארים תקועים באותה נקודה
בה סיימו פרק מסוים בחייהם.  וכמו שהם המשיכו הלאה, כך גם אני
צריכה להשלים עם זה, לקבל את זה ולהמשיך הלאה. "אבל עם מי?"
שאלתי את עצמי... "עם עצמך, עם האהבה שבתוכך", ענה לי אז הקול.

הפעם- לא נבהלתי. פשוט חייכתי לקיר בפעם האחרונה, חיוך
מלנכולי, מרוח בעצב ודמעה אחת גדולה שמתגלגלת במורד הלחי
וצדעתי להמשך, להלאה הזה, ללא נודע, לדרך שלי, למה שמצפה לי
שם, לבדי. ומי יודע...אולי עוד קיץ נפגש?... אני תמיד אזכור
אותו ותמיד אוהב אותו, אכבד אותו ותמיד תשאר לי את אותה הערצה
מוגזמת של ילדה קטנה אליו.  אבל אני תמיד אזכור לו עוד דבר,
ושום דבר לא ישנה את אותה העובדה, שהמעגל הלא סגור הזה, ייתכן
ולא ייסגר לעולם, כי הוא, את הציור שלו- הותיר לא גמור.