כמו בספר ריגול ישן, כך בדיוק התנהגתי. עקבתי אחריה, צותתי לה
לטלפונים, סיכמתי צעדיה ולבסוף גרמתי לכך שהיא תואשם ברצח של
פלור כלור, סוחר עתיקות מוכר באזורנו.

האמת שזה כלל לא היה בתכנון. היא פשוט נקלעה למקום הלא נכון
בזמן הלא נכון, והצורה בה היא הגיבה, איני בטוח אם גם היא
הייתה נכונה. ואני? אני צדיק, יפה נפש. הרי זה לא אשמתי. מה
בכלל אישה עושה בנמל יפו לבדה באמצע הלילה? ועוד אישה נשואה?!
אולי זה מגיע לה... אולי הייתה אמורה להיפגש פה עם המאהב שלה.
אולי היא בוגדת בבעלה. או אולי היא סתם עושה פני תמימה והיא
מבוקשת על מעשי פריצה ושוד בלי שאני יודע על כך. מאה ואחת
סיבות יכולות להיות, אך עובדתית איני יודע. מה שאני יודע זה
שהיא כעת מואשמת ברצח כלור פלור - גם כן, חמדן, סוחר עתיקות
חמדן!

אריק הציע לי לעשות כסף קל, לקנות שני פסלים יקרי ערך במחיר
מצחיק יחסית, ואז "לגלגל אותם" לאנשים שמעוניינים בהם במחיר
מופקע. ואני - מדוע שלא אעשה דבר כזה? הרי אין לי גרוש על
התחת. אחרי הגירושין אשתי לשעבר מוצצת ממני כל אגורה שיש לי,
אני חייב לעייריה כמה אלפי שקלים, פיטרו אותי מעבודתי לפני
שבועיים וכבר מאיימים שיעקלו לי את הרכב על דוחות חנייה. אני
מרגיש שאני שוחה בבוץ, לא יכול לזוז, לא קדימה ולא אחורה,
אפילו ההווה הוא בספק. לקחתי את הצעתו של אריק לפני שתחמוק לי.
אריק אמר, "תמתין שבוע ותקבל עוד פרטים. כרגע אני חייב לעוף,
הבטחתי לאשתי שאחזור מוקדם היום", ויצא וסגר אחריו את הדלת.

היה זה ליל חמישי, עבר שבוע מאז שאני ואריק נפגשנו. הטלפון
צלצל ואריק הודיע לי שהוא בדרך אליי. הסכמתי לכך ובינתיים
טחנתי גרגירי קפה שחור עד שהוא יגיע. כשהגיע סיפר לי את
התוכנית: "פלור כלור צריך להגיע לארץ עם פסלים יקרי ערך שהוא
הביא מהמוזיאון 'ארטיקס' בפלורידה. העניין צריך להישאר בסוד
מפני שהמוזיאון לא כל כך ידע והסכים לכך שיפרצו אליו בשעת לילה
וישדדו אותו. את הפסלים הוא מוכר לקניינים שהוא בוטח בהם יחסית
בזול ולאחר מכן הם מגלגלים אותם לקניינים אחרים במחיר מופקע,
הרי זה יצירות אומנות יקרות ערך. בך הוא יבטח. המראה שלך
והלשון שלך יגרמו לו לבטוח בך. צריך לקבוע איתו פגישה דרך איש
הקשר שלו ואז הכל מסודר. איך אומרים - כסף מזומן, מהיר וקל! מה
עוד אפשר לבקש?!" ארשת פניו מלאת התפעלות מעצמו וחיוך רחב על
פניו. "אתה הרי נמצא בכל מקרה במצב לא הכי טוב, מה אתה יכול
להפסיד?" כך שכנע אותי. הרי יש בדבריו אמת. מה אני כבר יכול
להפסיד? אני הרי בכל מקרה למטה. מאיפה שאני נמצא אין כבר
אפשרות לרדת עוד, לפחות כך חשבתי לעצמי.

כשנפגשנו אני ואדון פלור לראשונה, הבחנתי שהוא בוחן אותי
בקפדנות. בין אם זה במראה החיצוני ובין אם זה באישיותי. לבסוף
חשתי שקניתי את ביטחונו בי. את המשלוח של הפסלים הראשון נתן
לי. ושבוע לאחר מכן, לאחר שגלגלתי את הפסלים, העברתי את הכסף
לאיש הקשר של אדון פלור. מאז אחת לחודש בערך, אני קונה פסלים
ומעשי אומנות שונים מאדון פלור. כבר מעל לחצי שנה שזה כך. כמו
שאריק אמר: "כסף קל".

ערב אחד, כרגיל, כשבאתי לאסוף משלוח מפלור, הנמל היה הומה אדם.
לא יכולתי לקחת את הפסלים שמא יעלו עלינו. אני ופלור לא ידענו
מה לעשות וסיכמנו שהוא יישאר עוד לילה בנמל ואני אבוא למחרת
ואאסוף את הסחורה.

בלילה שלמחרת חזרתי אל הנמל, וגם אז הנמל היה הומה אדם. הדבר
העלה חשד בעיני פלור והוא חשש שאני טומן לו מלכודת. היה אפשר
לראות זאת במבטו הסקרן ובצעדיו השקולים בקפידה. אני לעומת זאת
לא הבנתי מדוע הוא לפתע אינו בוטח בי. הרי אם יתפסו אותו אז גם
אני בעסק. הרי הוא יודע את עברי ואת קורות חיי, הוא מודע לכך
שאני והרשויות לא הידידים הטובים ביותר. הדבר השאיר אותי בסימן
שאלה. אולי פלור הוא בכלל מתחזה? אולי הוא בכלל שוטר בעצמו?
ואם לא, האם המשטרה עושה תרגיל לתפוס אותנו? אולי זה בכלל רשות
אחרת, כמו איזה רשות בינלאומית? הרי החפצים נגנבו ממקומות
שונים בעולם. הדבר העלה את חששותיי והותיר אותי שקוע במחשבות
שמא הדבר יקרה ויעלו עלינו. חזרתי אל ביתי לאחר שפלור אמר שהוא
יצור איתי קשר כדי לומר לי מתי המצב יירגע כדי שנוכל לעשות את
שלנו בלי שאיש יפריע.

זה נמשך במשך שבוע שלם, יום אחרי יום. פלור היה מציץ משמשת
החלון של "הבית הנייד שלו" ובוחן את הסביבה. במקרים רבים הוא
גם היה יוצא לאחר מכן אל סיפונו כדי לבחון את הרעש והקולות
הבוקעים מהאנשים, חיפש איזה רמז לכך שפתאום בין-לילה נהיה הנמל
הומה אדם. אך בדרך כלל היה שם לב שסביבו הכל טבעי ואם הוא היה
אדם אחר, העובר אורח אשר מסתובב בנמל, הוא לא היה מבין מה יכול
להיות מוזר שהנמל בערב הומה אדם, הרי זה כך כמעט בכל מקום
בעולם. למרות שהוא ניסה לשכנע את עצמו שהדבר טבעי, הוא עדיין
חשש.

בליל רביעי, שבועיים לאחר שפקדתי לראשונה את הנמל מאז שפלור
הגיע לארץ, פלור מתקשר אליי בסביבות השעה שלוש וחצי בבוקר.
"אתה חייב לצאת עכשיו מהבית לכיווני, לכיוון הנמל. אין איש.
יאללה, בוא כבר נגמור את זה, תן לי לחזור לעיסוקיי בחו"ל. אז
תוך חצי שעה אתה פה?" הוא שואל כמצפה לתשובה אחת ספציפית שהיא
מורכבת משתי אותיות והיא מתחילה באות כ'. "כן, אני עכשיו שוטף
פנים ומגיע". מנתק את הטלפון וקם מהמיטה.

כשהגעתי לנמל, הנמל על באמת היה ריק מאיש כמו שהוא סיפור. לאן
נעלמו כל האנשים לעזאזל בלילה אחד?! מה הם חיפשו פה עד עכשיו
שפתאום אין פה? אולי הכל היה חלום? מסתכל לרגע בשעון ורואה
שהשעה והתאריך תואמים לזמן שהכל התרחש, כנראה זה לא חלום. מה
כנראה?! זה פשוט - לא חלום!

מחפש את עצמי בתוך עצמי. מעט נעלם בתוך עצמי מפני עצמי. הרגשתי
רגע של חוסר ביטחון בעצמי, בקרוביי, בחבריי, במשפחתי, בפלור
ובכולם. בלילה הזה הכל היה נראה שונה. השמיים היו חשוכים
מתמיד. השקט היה שקט מתמיד. הירח היה רחוק מתמיד. אפילו הקולות
של רשרושי העצים שנשבו מהרוח היו חלשים כלא נשמעים. כל הטבע
קיים, בתנועה, תנועה נועזת מהרגיל. אך משום מה כל מה שקשור
לשמיעה עמעם את כל האוויר. חוץ מחוסר הרעש שהיה קיים, מה שכן
היה נשמע, היה נשמע עמום. כמו שמדברים לתוך קופסה קטנה
מפלסטיק.

הגעתי לפלור. הוא יושב לו בסיפון על כיסא חוף. כמחכה שנים
לבואי. אני עולה לסיפון ובמבט הסכמה בינינו הוא קם ונכנס איתי
לתוך החדר בו הסחורה נמצאת. "אני פה כבר שבועיים, בזמן הזה
יכולתי לעשות עוד כסף. הפעם המשלוח יעלה לך יותר. אני הרי צריך
לכסות את הפסדיי שנגרמו בגללך". לא הבנתי את הרעיון. לפתע
נהייתי נסער והטון דיבור שלי עלה. "מה פתאום? השתגעת? על מה?!
על זה שהמצב בנמל שלא באשמתי ולא באשמתך היה כך, אתה חושב
שתטיל עליי את ההוצאות הכספיות שלך?!" הוא היה בטוח שאני אקח
את הדברים בכל מקרה, לא משנה באיזה מחיר הוא יציע לי, מפני
שאני זקוק לכך, זקוק לכסף הזה. "כן, יש לך ברירה אחרת?" ענה
בטון בוטח ושאל אחריו. שתיקה. ועוד רגע של שתיקה. ועוד שלושה
רגעי שתיקה. ולבסוף יצאתי מהסירה בלי לקחת כלום ובלי לומר
כלום.

פלור יוצא אחריי. מופתע. בעצבים. חושש. בחוסר ביטחון. אני
ממשיך את צעדיי לכיוון המכונית בלי מבט לאחור. כשאני קרוב
למכונית פלור צועק לי לחזור ואני בתגובה עונה לו "אני לא
הטיפוס שתעבוד עליו, לך חפש..."

לפתע ממולי עומדת בחורה. לא הבנתי איך היא קשורה למקום. מסתכל
עליה והיא בחזרה מסתכלת עליי. בוחנים אחד את השני. לא בוחנים
מבחינה סקסית, אלא מבחינה של טיפוס. אך לא הבנתי כלום עליה
מהמבחן הזריז שעשיתי לה.

פלור רץ לכיווני במטרה לעצור אותי. לשכנע אותי לקחת את הסחורה.
אני מעיקרון מודיע לו שאם הוא מעוניין שאני אקנה אז זה במחיר
שאני אקבע וזה יחכה עוד לילה אחד. אם לא בשביל המחשבה אז בשביל
העיקרון. כדי להוכיח לו שגם לי יש צד ואני איש לעצמי. וכמו כל
איש עסקים אני יודע לתמרן על-פי מה שנוח לי ולא לאחר.

אני חושב שמהרגע הזה חששתי כל חיי. פעם ראשונה שמכוונים אקדח
לכיווני. אני מדבר על אקדח אמיתי, לא אקדח כמו שקניתי לבני
בפורים האחרון. הלב הולם, הפנים נעשות חיוורות. הגוף קופא.
הפחד משתלט ולרגע אתה נעשה אדם לא מחשבה, ללא אמונה, ללא כל
אמצעי התגוננות פיזית ונפשית.

"אהה... אהה... אמממ... מה אתה עושה..." מבוהל אך פסימי ועדין.
הוא מגיע מאחוריי ועוטף את גרוני בידו. ממלמל מילות טינה ואומר
שזה הסוף שלי. מספר לי בגלוי את חששותיו שאני אלשין למשטרה
ואפילו אומר לי שהוא חשש מפניי, שאני עצמי שוטר. כנראה צדקתי
כשחשבתי בעבר על מחשבותיו.
"מה אתה עושה?!" צעקתי. לפתע הבנתי איפה אני עומד, באיזה מצב.
מאינסטינקט של שנייה, שאני קולט שהמצב בו אני נמצא אינו משתנה
והוא מתכוון לחסל אותי, שלפתי את האקדח מהרגל שלי וסובבתי אותו
עם היד שיהיה לפניי. כעת אני השולט. אך משום מה הפעם הוא לא
היה נראה לחוץ ומפוחד כמו שאני הייתי. ואני...? אני התחלתי
להתמלא בתחושות סאדיזם. כאשר ראיתי שהוא מסובב את היד לכוון את
האקדח, ישר נתתי לו ירייה בתוך ראשו.

חזרתי הביתה, התקלחתי, נרגעתי ועפתי לישון. כאילו לא קרה כלום.
הגופה נשארה שם כמו שהיא. לא הרגשתי משהו שונה. נהייתי רוצח.
כשאני אומר נהייתי רוצח אני מתכוון לזה שזה היה נראה לי מעשה
טבעי, שגרתי, כאילו זה מעשה יומיומי שלי. ללא רגשות אשם, ללא
חרטה, ללא שוני מחשבתי. כאילו לא קרה כלום.

האישה מהנמל

לילה אחרי חזרתי לנמל בתירוץ שאני עוד אדם המתעניין במה שהתרחש
אתמול בלילה. ראיתי את האישה מהלילה הקודם. ידעתי שהיא יכולה
להסגיר אותי, ומזה חששתי. כשאני בא להסתובב כדי שהיא לא תפגוש
את מבטי היא מסתכלת עליי לתוך עיניי. מסתובבת. נעלמת.

אני מקבל לביתי מכתב ממנה שבו היא מציגה את עצמה בשם "אשת
הלילה האהובה". במכתבה היא כתבה:

"ציפור עפה לה בשמים בשעות לילה,
נתקלת במטוס אך אינה נוגעת בו.
לאחר שעות רואה ציפור אחרת מרוסקת על אדמת הארץ.
האם המטוס בטעות נכנס בה?
האם היא צריכה להודיע לשאר הציפורים שזאת הייתה 'תאונת מטוס'?
או אולי עליה לשתוק ולהשאיר את זה בסימן שאלה?

תפגוש אותי הלילה בנמל, אל תודיע לאיש.
לך יש סיבות להיאשם ברצח, לי אין כלום.
כעת אתה בשליטתי
עשה כדבריי פן תיפגע"

עשיתי כדבריה ללא ויכוח (לא הייתה לי אפשרות להתווכח על כך)
והגעתי לנמל בחצות בדיוק. היא עמדה שם כשהיא אוחזת בידה מספר
דפים מודפסים בטקסט (לא הבנתי מה הם, אך הם היו שם). היה בה
משהו קסום. מושך. מגרה, אך מפחיד.

היא הניחה בידי את הדפים שהיו לה ביד לאחר שתיקה, ואמרה לי
"קרא". ראיתי שם את כל מה שהתרחש אתמול. ייתכן שהיא עקבה
אחריי?! היא הסתובבה ואמרה לי "כעת לך". הסתובבתי גם אני
לכיוון הרכב שלי, כאשר אני מביט לאיזה כיוון היא צועדת.

הגעתי לביתי, החניתי את הרכב ולקחתי מונית לנמל בחזרה. אני
חייב לבדוק מי זאת האישה הזאת. היא נכנסה למחסן מס' 18. ראיתי
אותה שם דרך החלון המלא אדים, משוחחת עם מישהו ולאחר מכן מדברת
בטלפון. הייתכן שהיא מדברת עם סוכן משטרה? אולי היא בעצמה
סוכנת משטרה? אולי היא בכלל מאיזה ארגון פשע, מאפיה? היא יצאה
מהמחסן והתחלתי לעקוב אחריה. היא עברה בין המחסנים, בכל מחסן
היא דיברה עם מישהו (בדרך כלל דיברה עם השומר), נכנסה ושוחחה
בטלפון מספר דקות ויצאה. באחת מהשיחות שמעתי שהיא מרימה את הכל
ואומרת בטון גבוה "הבאתי לו! מה אני עוד יכולה לעשות?! הוא כבר
נסע". אם היא דיברה עליי או לא עליי - לא ידעתי. אך כך חשבתי.
נעשיתי פרנואיד למספר דקות ונרגעתי. עקבתי אחריה עד שנמאס.

לילה אחרי זה חזרתי ועשיתי את אותן פעולות. והיא בדיוק כמו
אתמול, עשתה את אותן פעולות. רשמתי לי בפנקס קטן את צעדיה
והתחלתי "לרגל" אחריה. התחלתי לחשוב על דברים שאני יכול לעשות
לה כדי להתנקם בה. מי היא בכלל שתגיד לי מה לעשות. שתאיים
עליי. שתשאיר אותי בסימן שאלה. שהחיים שלי יהיו תלויים בה.

אחרי שבוע של מעקב (רק בשטח הנמל) הרגשתי שאני יכול להפיל
אותה, לטמון לה מלכודת. להאשים אותה ברצח פלור ואז אני יוצא
נקי. היא עושה פעולות מחשידות וראיתי שקרבתה עם האנשים שהיא
שוחחה איתם העירה גם בהם את חששם (לפחות כך היה נראה מהמבט שעל
פניהם), שגם הם לא הכי מכירים אותה ואינם יודעים מה היא עושה
בשעה כזאת מאוחרת בלילה, כל לילה, בנמל.

חזרתי הביתה ותכננתי את צעדיי במשך שלושה ימים שלמים. הסתכלתי
על זה מכל ההיבטים. עשיתי תרשימי זרימה שאומרים אם קורה "מה"
אז מה לעשות וכדומה. בחנתי את החומר שיש לי בידיים. שוטטתי
באינטרנט ובספרייה העירונית, מחפש מידע על כתבות ורכילויות
שמצאה המשטרה ומה שאנשים מדברים על הרצח ברחוב. ניסיתי לגלות
כל פיסת מידע על הרצח כאילו אני כלל לא מעורב בו כדי שאני אוכל
לבנות על זה את המגדל שלי ודרך המגדל לירות באויבים שלי.

ומכאן... הסוף הכי מובן קרה. הצלחתי. עברו כבר שבע שנים ואני
עדיין בחוץ והיא לעומתי בפנים. חרטה משום מה אין. בבוץ של
עצמי, עם העירייה ומס הכנסה, עדיין שקוע. לא מתעניין בנושא הזה
גם מפני שאיני רוצה למשוך תשומת לב וגם מכיוון שזה לא מעניין
אותי.

נזכר בזה וחושב לעצמי שזה כמו בספר ריגול ישן, כך בדיוק
התנהגתי. עקבתי אחריה, צותתי לה לטלפונים, סיכמתי צעדיה ולבסוף
גרמתי לכך שהיא תואשם ברצח של פלור כלור, סוחר עתיקות מוכר
באזורנו.

האמת שזה כלל לא היה בתכנון. היא פשוט נקלעה למקום הלא נכון
בזמן הלא נכון, והצורה בה היא הגיבה, איני בטוח אם גם היא
הייתה נכונה. ואני? אני צדיק, יפה נפש. הרי זה לא אשמתי לכך.
מה בכלל אישה עושה בנמל יפו לבדה באמצע הלילה? ועוד אישה
נשואה?! אולי זה מגיע לה... אולי הייתה אמורה להיפגש פה עם
המאהב שלה. אולי היא בוגדת בבעלה. או אולי היא סתם עושה פני
תמימה והיא מבוקשת על מעשי פריצה ושוד בלי שאני יודע על כך.
מאה ואחת סיבות יכולות להיות, אך עובדתית איני יודע. מה שאני
יודע זה שהיא כעת מואשמת ברצח כלור פלור - גם כן, חמדן, סוחר
עתיקות חמדן!

24.11.2004